צרו קשר

    ּ

    סיפורה של בוגוסיה

    תקציר:

    בתקופת השואה, קבוצה קטנה ברחה מהגטו. שניים מהם-הורים לתינוקת שבוכה, וכך עלולה להסגיר אותם לגרמנים. הם משאירים אותה על הקרקע, באחד הכפרים.

    האם נהגו נכון?

    בסוף המלחמה, מגיע האב לאישה שאימצה את התינוקת, ורואה בה את בתה. הוא תובע ממנה לתת לו את בתו. האם צדק?

    צפייה בסרטון, סיפור המקרה, קריאת קטעים.

    המטרה:

    הצגת הדילמה: האם אביה של בוגוסיה צדק, בתובעו להחזיר לו את בתו?

    הסיפור הוא קיצור של המכתבים שכתבה ליאוקדיה לארץ. הציטוטים הם מהמכתבים.

    אני מציע לספר את הסיפור, ולקרוא את הציטוטים כפי שהם מובאים כאן.

    השיעור

    • מה זה גטו?

    במלחמת העולם, בפולין, הגרמנים ריכזו את היהודים בשכונות מיוחדות, בצפיפות עצומה, עם מעט מאוד מזון. מהגטו קשה מאוד היה לברוח, כי הייתה שמירה הדוקה, ומי שנתפס, נורה. ומי שכבר הצליח לצאת, לא היה לו איפה להסתתר, כי היו מסגירים אותו לגרמנים.

    קבוצה של יהודים החליטו בכל זאת לברוח, בתקווה שימצאו מסתור, איפה שהוא.. בתוכם הייתה משפחה עם תינוקת קטנה, בת שנה. הם נדדו בלילות, וביום – הסתתרו, בדרך כלל – ביער. מדי פעם הייתה התינוקת בוכה, בגלל הקור, או כי הייתה רעבה. זה סיכן מאוד את האנשים, ועם כל הצער שהיה כרוך בכך, החליטו ההורים להשאירה באחד הכפרים שעברו בדרכם. אולי ימצא אותה מישהו וירחם עליה, וייקח אותה אליו.

    …………………………

    זה היה באוקטובר, 1942, בכפר קטן בשם ביאלולייקה, לא רחוק מורשה. בכפר זה חיה אשה בשם ליאוקדיה. בעלה נלקח על ידי הגרמנים, וליאוקדיה לא ידעה אם הוא עדיין חי, או שכבר מת. ילדים לא היו לה.

    לילה אחד, כשחזרה מעבודתה בורשה, שמעה ליאוקדיה בכי של תינוק. היא חשבה שזהו ילד של השכן, ושכבה לישון בשקט. בבוקר כשקמה, כדי לנסוע למקום עבודתה בורשה, היא פגשה שכנה שלה, בירכה אותה לשלום, ופתאום שמעו שתיהן שוב בכי של תינוק. הן הלכו בעקבות הקול לאורך חומת המנזר שהיה ביער. שם, בעשב הגבוה, הן מצאו תינוקת כבת שנה. קולה נצרד, ולחייה היו נפוחות מבכי. הן הבינו שהתינוקת נעזבה על ידי יהודים שהיו כאן בלילה, בבריחתם מהגרמנים. "אם יהודייה היא ואם לא- רחמנות עליה", אמרה ליאוקדיה לחברתה. קחי אותה למשך הבוקר, ואני אשתדל להשתחרר מוקדם מהעבודה." וכך היה. כשחזרה מורשה, היא לקחה אליה את הילדה, ונתנה לה שם – בוגוסיה.

    היא רחצה אותה, נתנה לה לאכול, והתינוקת נרדמה. היטב היא ידעה שהיא מסתכנת במאסר, ואולי במוות, בידי הגרמנים, אך היא לא נרתעה.

    "היא שלחה ידה בגניבה. הייתה גונבת מזרנים, שמיכות וסדינים ממחסן החברה הגרמנית שבה עבדה. מחירו של מזרן בשוק השחור היה 60 זלוטי. זה יספק לבוגוסיה תפוח ליום, כמעט חודש ימים. "בתחילה הייתי עצבנית. שנתי נדדה בלילות, כי חששתי פן איתפס. אך עם הזמן הייתי עושה זאת בשקט, בכל שעת כושר. לא היית גנבת באופיי, אך לא ראיתי בזה חטא, כי כל מה שלקחתי הייתה גניבה שהם גנבו מאיתנו. בכל זאת הייתי מפוחדת, כי בעוון זה עלולה הייתי להישלח למחנה ריכוז."

    "היו לי חלומות זוועה, שהנה אני נתפסת," אומרת היא. "הייתי חולמת שאני עוברת לייד שומר, וקצה של סדין משתרבב מתחת למעילי." מאותם סדינים, שמיכות, ואפילו מזרנים, הייתה ליאוקדיה מתקינה בגדים לעצמה ולבוגוסיה.

    עברו שלוש שנים, והמלחמה נסתיימה. במשך השנים האלה נתקשרה אהבה גדולה בין ליאוקדיה לבוגוסיה. ליאוקדיה ראתה בבוגוסיה את בתה, ובוגוסיה בה – את אימה. במשך השנים האלה עבר אביה של בוגוסיה, יוניש, נתיב זוועות של נדודים, מחנות, וסכנות אין ספור, ונשאר בחיים. האם לא שרדה.

    יוניש היה בודד בעולם. נשארה לו התקווה שיצליח למצוא את ביתו האבודה. הוא זכר את הדרך לכפר ביאלולייקה, אך כשהגיע לשם, מצא כפר ריק וחרב. הכפר הופצץ במלחמה, וכל תושביו עזבוהו. הוא ניסה לשאול בכפרים סמוכים על ילדה שאומצה, אך איש לא ידע. אחרי כמה חודשים של חיפוש, הבין יוניש שאין טעם להמשיך, והחליט להצטרף לעולים לארץ ישראל. עם חבר הוא נדד והגיע לאיטליה, שם מצאו ספינת מעפילים העומדת להפליג.

    בימים שנשארו עד להפלגה הסתובבו הוא וחברו בעיר .

    "באחד הימים החמים של חודש יולי, בעוד יוניש ממתין לספינה שלו במחנה הפליטים של צ'ינסיטה, סמוך לרומא, נכונה לו חוויה מוזרה, שעתידה הייתה לשנות את מהלך חייהם של כמה וכמה בני אדם. הוא וחברו יצאו לטיול קצר ופגשו חבורה של אנשים שהתקהלו סביב צוענייה אחת, מגדת עתידות. לקוחות לא חסרו לה, מסביר יוניש, שכן כל אחד רצה לדעת מה צפוי לו אחר שנות הייסורים. יוניש עצמו לא יכול לעמוד בפיתוי והושיט לה את ידו.

    "קול צרוד היה לה, אך הוא נשמע לי כקול העולה באוב.´הרחק מכאן נמצאת בתך שנשארה בחיים. היא מחכה לך. מחכה שתמצא אותה’…

    "קפאתי על עומדי, ורגלי רעדו. שוב ראיתי בעיני רוחי את יער לגיונובו ואת פיסת הקרקע שעליה שכבה ילדתי הזועקת ’אמא’"…

    "גרשון", אמר ידידי, "אין לך ברירה אלא לחזור".

    "עוד באותו יום פניתי לחזור מאיטליה לפולין. דבר לא עצר בעדי- לא גבולות שחציתי באופן לא חוקי ולא המחסור בכסף."

    הוא חזר לפולין, לאותו הכפר, שבינתיים חזרו אליו רבים מהתושבים. שוב הוא שאל על הילדה, ואכן, אנשים סיפרו לו על ליאוקדיה ועל בוגוסיה, שבינתיים עברו לורשה. הוא שאל וחקר, עד שמצא את מקום מגוריה של ליאקדיה. הוא דפק על הדלת , נכנס, וראה ילדה יפה ובהירת שיער. גם ליאוקדיה הייתה שם. הוא הציג את עצמו, ואמר: "אני האב האמיתי של הילדה. היא שלי, ואני רוצה לקחת אותה אתי."

    "ליאוקדיה נתנה בי מבט נוקב. אין אני מוותרת על הילדה", אמרה בשקט. את בוגוסיה שלי איני נותנת לאיש. אלוהים שלח לי את הילדה הזאת והוא התכוון שהיא תהיה שלי."

    ואז הרימה את הילדה ואימצה אותה אל ליבה. "האיש הזר אומר שהוא אביך", אמרה. "הרוצה את ללכת איתו?"

    "הילדה הביטה בי בפחד ובשאט נפש. "הוא זר, ולעולם לא אלך איתו", אמרה כאילו היא מבוגרת. היא נצמדה אל ליאוקדיה ואמרה: "את אימא שלי, רק אותך אני אוהבת, ותמיד נהיה ביחד. אנא, אל תדאגי."

    יוניש לא ויתר. שוב ושוב הוא הגיע לבית, ודרש שליאוקדיה תמסור לו את ביתה. כאשר הבינה ליאוקדיה שהוא לא יוותר, היא כתבה לאפיפיור, ושאלה אותו מה לעשות, בתקווה שיתמוך בה. אבל תשובתו מחצה את כל תקוותיה. הוא כתב שעליה להחזיר את הילדה לאביה. בסופו של דבר תיוודע האמת לילדה. חובתה של ליוקדיה כקתולית להחזיר את הילדה, ולעשות זאת ברוח טובה ובידידות.

    הגיע יום הפרידה. בפעם האחרונה ניסתה ליאוקדיה לדבר על ליבו של יוניס:

    "לך יכולים עוד להיות ילדים אחרים", התחננתי. "ואני לעולם לא אכחיש את האבהות שלך"…אך הוא לא אבה לשמוע. הוא רק רצה ללכת מכאן. ארזתי את הדברים שלה, ובפעם האחרונה בישלתי לה צהריים. כשיצאנו מבעד לדלת הושטתי רק יד אחת, כי בשנייה סכרתי את פי, לבל תשמע את בכיי".

    דיון: מי לדעתכם צדק?

    אפשר לקיים את הדיון שניים מול שניים, עם כיסא ריק להתערבות של הקהל.

    למעלה

    השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

      ּ