תקציר:
תלמידים יספרו על מקרים שבהם בריון השתלט על חלשים ממנו.
קריאת תיאור של מקרה כזה. הסיבות לחולשה. כיצד להתמודד עם מצבים כאלה.
המטרה:
- לזהות את מקור החולשה של החברה – כל אחד חושש לעורו שלו, וזה משתק את יכולת הפעולה והתגובה.
- להצביע על פוטנציאל הכוח : מחשבה ופעולה משותפות של החברה.
המסגרת: כיתה
הזמן: 45' או יותר.
השיעור:
- נתקלתם פעם במקרה של בריונות של מישהו חזק כלפי מישהו שחלש ממנו?
- כיצד הגיבו האנשים שהיו שם, וראו? הם התערבו? ניסו לעצור את הבריון?
- קריאת "דרוש רוצח שכיר".
על המשמר, 15.10.76
דרוש רוצח שכיר
מאת צביה בן שלום
דרוש רוצח שכיר.
בסדר, בסדר, אולי לא רוצח, אחד עם רובה טלסקופי, סכין וכל היתר- לא צריך להגזים. יש אצלנו הרבה יפי נפש, שיתחילו להתווכח וינסו לשכנע אותך שאסור לרצוח, גם כשלברנש מגיע שירצחו אותו וגם כאשר ברור לכול שזה היה התפקיד של המיילדת שלו, לכל היותר של הגננת.
עכשיו זה כבר לא כל כך קל. הגובה מטר שמונים ותשעה, המשקל 80 קילו, הזרועות הן כמו של טחנת רוח ומעיפות בבת אחת חמישה חבר'ה ימינה וחמישה שמאלה- וצריך עגורן כדי להזיז אותו מן המקום. וכשאני אומר מן המקום, אני מתכוון לחצר של קן צפון ולשכונת אליהו ובכלל מהאזור, רצוי אל מעבר לגבול המערבי.
– אתם לא מסוגלים לגרש אותו?
– את גבי? (השמות בדויים- המערכת) בחייך! אנחנו פסיק על ידו. פה צריך אחד ז'לוב, שישקול יותר ממנו, משקל של שרירים ולא של שומן כמו עודד הנודד, שהוא אמנם הר, אבל יש לו כוח כמו לשפן ואומץ כמו לברווז וגם להיפך זה נכון. פה צריך אחד שלמד ג'ודו של רצח ולא של ספורט, אחד עם ידיים של מנוף, שיעיף אותו- ואם בהזדמנות ישבור לו יד או רגל או כמה צלעות, גם כן לא אסון. אין גם התנגדות ל"שמיר" בפרצוף, קטיפת אוזניים וקירקוף אפאשי- כל השיטות כשרות, העיקר להראות מי כאן חזק.
– רגע אחד, בן כמה גבי?
– אני יודע? בן 14, אולי יותר. אולי נשאר כיתה. הוא עכשיו ב-טת.
– הוא מפגר, או מה?
– למה מפגר? נורמלי מאוד, סתם פושטק ובריון, סוחב אחריו ערימה של "נוכשלפרים"- ומפגין מי הוא ומה הוא. נטפל אל צעירים ממנו ואפילו אל גדולים, אך לא לז'לובים. הוא לא ניגש ישר במכות. אפילו לא דוחף. נותן לך צ'אנס להתחיל. משפיל. אומר לך- "לך תביא את הכדור". ואם אתה מביא- זורק לך את הכדור בפרצוף; אם אתה לא מביא, תופס אותך, מכופף לך את היד עד שתכרע ברך ומוסיף זבנג בגב ובעיטה בבטן ו…
– איפה הוא נטפל אליכם?
– מה זה איפה? בכל מקום. בשדרה, ברחוב, על יד הקיוסק, בחצרות, על יד בית הספר, בחצר הקן. אני חושב שגם לנוער העובד הוא נכנס ומתחיל אתם.
– אבל אתם קבוצה!
– אז מה? הוא לא מתחיל עם הקבוצה, הוא מתחיל עם אחד. נטפל אל אחד ומכה אחד. הוא תמיד חזק יותר מכל אחד.
– נניח שהוא חזק יותר מכל אחד לחוד. אבל אתם קבוצה, אתם שמונה, או עשרה, או כמה…
– אפילו עשרים. מה זה משנה? אמרתי לך שהוא מתחיל עם אחד.
– ומה עושים באותו זמן האחרים?
– שום דבר. מה הם יכולים לעשות? עומדים בצד ומסתכלים.
– לא!
– כן! מה אתה מזדעזע כל כך? קראת הרבה ספרים על אחד בעד כולם- כולם בעד אחד, על כוחנו בליכוד, אני לא מתכוון למפלגה, אתה יודע, אני מתכוון לכל מיני סיסמאות שמכניסים לך לראש באגדות ובמקראות ישראל לכיתה א', ב', ג', ד'…אבל אני זוכר עוד מן הגן, כשהיו מכות והתערבתי, אז הגננת צעקה עלי ושלחה אותי לשחק בפינה. ובכיתה ב' הרבצתי לדורון שהתנפל על ליאור, והמורה צעקה עלי שלא אתערב בעניינים לא-לי, ומשהו כזה קרה לי גם בכיתה ו' עם המורה רבקה, שלא צעקה עלי ורק הרביצה נאום של חצי שעה והסבירה, שיש חוק ויש סדר וצריך לבוא אליה להתלונן ו…
– או קיי. אז למה אינכם פונים למשטרה?
– מה אני משוגע, או מה? אני אלך למשטרה, ומה יעשו לו? יעצרו אותו, יחקרו אותו, אולי אפילו ישפטו אותו. אבל בסוף הוא יצא ויפגוש אותי ברחוב, וזה יהיה הסוף שלי. אם ארצה פעם להתאבד בדרך אלגנטית- אלך למשטרה להלשין. בינתיים חיי הצעירים יקרים לי. אבל בעוד שנה אלך למשמר האזרחי ואקבל רובה. תראה שהדבר הראשון שאעשה זה- לירות בו. אטען "הגנה עצמית" וישחררו אותי.
– די, זה דבר רציני.
– אתה מספר לי שזה רציני? ועוד איך רציני. אתה זוכר שבאתי לפני חודש עם יד חתוכה? אז לא רציתי לספר לך, כי היית עושה סקנדל, אבל זה היה ככה: גבי בא לקן והתחיל להתחצף לעוזי. עוזי אמר לו שיישק לו, וגבי תפס אותו בשערות. גם עוזי תפס את גבי בשערות, אבל עוזי- כמה שהוא חצוף- הוא פספוס, חניך שלי, ואני לא יכול לעמוד בצד כשמרביצים לחניכים שלי. אז התערבתי להפריד. גבי דחף אותי עד שעפתי את הגדר; זאת השיטה שלו- אם מישהו מתערב ומפריד, הוא עוזב את הקורבן הראשון ומתחיל לטפל בזה שמפריד. עפתי אל הגדר אבל מייד קפצתי עליו, ופתאום אני רואה שיש לו בקבוק שבור ביד ולפני שאמרתי ג'ק רובינסון כבר הייתה לי זרוע חתוכה. מזל ששבוע לפני זה, כשדרכתי על המסמר, קיבלתי אנטי-טטנוס.
– אתה רוצה להגיד שהחבר'ה שלך עמדו והסתכלו?
– בחייך, מה הם יכלו לעשות? להתנפל כולם ביחד על המפלצת הזאת? אני יודע, אולי בזמנך, בתקופת האבן, זה היה ככה, או שאתה רק זוכר מה שקראת בספרים לילדים טובים על קרבות אבירים- בלי להתערב- אחד מול אחד. איפה האבירים ואיפה השכונה, החבר'ה שפנים אחד אחד, מפחדים לזוז, יודעים שאם לא יקבלו את שלהם עכשיו- הוא יפגוש אותם אחר כך, אחד אחד, וימלוק להם את הראש. אז כשקיבלתי את הבקבוק ביד, עמד עודד השמן בצד, כזה הר-אדם, חשבתי שיעזור לי, אבל איפה, עמד ושיקשק. בטח, למה שיזוז? תמיד אמרו לו בבית הספר לא לדחוף את האף לעניינם לא- לא. עכשיו גם אני חכם, בפעם הבאה אני לא מזיז את העצמות שלי ולא איכפת לי שיגידו שאני שפן. אבל טוב שפן חי מאריה בלי ראש.
– יש לכם מדריכים, נכון?
– בטח שיש. דווקא חבר'ה נחמדים ונכנסים ל"פייט" כשצריך. אתמול בא גבי לקן ונטפל לאמנון ויואל הלך להפריד, כי הוא מדריך ואין לא ברירה. גבי תפס את יואל בשערות, ויואל תפס את גבי בשערות, ופתאום גבי צועק- די! עזוב!- נכנע! ויואל עוזב, אבל גבי החזיק בשערות של יואל ורצה לשפשף לו את הפרצוף באבני המדרכה. טוב שה"נוכשלפרים" שלו נבהלו שיהיה דם ומשכו אותו הצידה. תראה, יואל כבר גבר, בן 18 אני חושב, והוא בסדר גמור, אבל מה- קיבוצניק, מה הוא מבין במכות? אצלם הכל "פייר פליי", "פייר פייט", לא שוברים בקבוקים, לא מטיחים ראשים בבלטות. מי שאומר נכנע- מפסיק, וזהו. אני לא הייתי שם כשזה קרה, סיפרו לי אחר-כך, ואז אמרתי ליואל שהוא מטומטם, כשהלך להפריד. היה צריך לקחת מקל. אבל זה אחד יפה נפש, "שיח לוחמים". אומר לי שאי-אפשר, כי לו היה לוקח מקל ולגבי היה קורה משהו רציני- הוא, יואל, היה מצטער כל החיים. לי דווקא לא היה איכפת. לא הייתי מצטער אם הייתי שובר לו משהו- שהוא יצטער.
– אין לא הורים? אין לו מורים? מי החבורה שלו?
– החבורה שלו סתם פושטקים קטנים, בני טובים נובורישים כאלה, הם לא מדאיגים אותי. פעם אחת מקבלים מכות רציניות ולא רואים אותם חודשיים; מאיימים עליהם במשטרה, והם מתחילים לשקשק. לא פירמה. הבעיה היא גבי, כי עליו אין חזקים. ההורים שלו גרושים, או משהו כזה. אף אחד לא יודע אצל מי הוא גר. המורים גם כן לא עושים לו שום דבר, והמנהל…אתה חושב שלא התלוננו בפני המנהל? מה יכול המנהל לעשות?
– אין לכם שום פיתרון? ניסיתם לקרב אותו? להכניס לתוך הקבוצה?
– אל תצחיק, טוב? מי רוצה אותו בתוך הקבוצה? צריכים להרוג אותו ודי- זה הפתרון היחיד. אולי רק לשבור לו כמה עצמות, שלא יוכל לזוז. אולי אעשה זאת פעם, אם יתחצף אלי יותר מדי ויתחיל להכות אותי, אקח סכין או רובה אם אהיה כבר משמר האזרחי, או אולי סתם קרש- ואחר כך אטען שזאת הייתה הגנה עצמית. הכל יאמינו לי שזאת מאה אחוז הגנה עצמית. אבל אני יודע, ואתה יודע, שאני גם כן כמו יואל וכמו כל החברה שלנו, שפן כזה, יפה נפש, ארים מקל ותרעד לי היד, אפילו אני יודע שגבי לא בן אדם, רק פשפש, ומצווה לשחרר את העולם מנוכחותו. שום דבר לא יעזור, צריך למצוא רוצח שכיר שיעשה את המלאכה. וצריך להסדיר זאת כך, שהמדריכים שלנו לא ידעו, כי הם יפי נפש; ושהחבר'ה לא יידעו, כי הם שפנים ויפחדו מהמשטרה, ושגם אתה לא תדע, כי אתה עושה מכל דבר צחוק וזה משהו רציני ביותר.
הרבה יותר רציני מכפי שאתם חושבים…
מה קורה פה? זה סביר שנער בריון בן 14 יטיל טרור על קן שלם, כולל מדריכים בוגרים? מדוע זה קורה?
- לא משתמשים בשיטות המלחמה שלו
- חוששים להשתמש בכוח
- לא מסייעים אחד לשני. כל אחד חושש לעצמו.
ההסבר: "כך חינכו אותי, בגן ובבית הספר".
השגיאה העיקרית של המדריכים: הם מתמודדים עם הבריון אישית, ולא כקבוצה. למעשה, הם נותנים לחניכים להבין שאין מה לעשות, ושהפתרון למצב הזה הוא – לעמוד מן הצד ולא להתערב, או – לברוח. שלטון הרוע והאלימות מקובע כאן יום – יום בתפיסתם של החניכים. התנועה, במקום לחנך, יוצרת כאן אנטי- חינוך.
מהו מאזן הכוחות האמיתי, בין גבי והחניכים?
- אחד מול מאתיים או שלוש מאות, כולל מדריכים יותר מבוגרים. לכאורה, לגבי אין שום סיכוי. אבל לצד השני אין שום תחושת יחד: כל אחד – לעצמו; וכשהוא אחד, באמת אין לו סיכוי מול גבי.
- מה היה קורה אם כאן, בבית הספר, היה מופיע בריון כמו גבי? איך הייתם אתם מגיבים?
מה ניתן לעשות?
- להעלות את הבעיה בשיחות עם חניכים, ולהצביע על הכיוון: פעולה משותפת.
- לתאם פעולה עם המשטרה
- לתאם מידע ופעולה עם הנוער העובד ועם מורי בית הספר של גבי
- ברגע שגבי מופיע – לתקוף אותו במשותף, גם במקלות. אם הוא מתנגד – לקשור אותו. לתת לו להבין שבכוח, הוא לא יצליח להשתלט. להיות מוכנים לתגובה גם ברחוב ובמקומות אחרים. כך, להמחיש לחניכים לא רק שניתן להתמודד עם הבריון, אלא שהם יכולים להיות כוח- במקרה הזה, ובמקרים אחרים.
אפשרות נוספת:
אחרי הפעילות הזאת, לספר על המקרה של קתלין ג'נובייסי, שהותקפה, ולבסוף נרצחה, בשכונה של ניו יורק; ואיש לא הגיב ולא טלפן למשטרה.
- קריאה משותפת של המאמר "ריק ציבורי מסוכן".
- זה מתקשר עם הסיפור על הנער הבריון בקן?
- האם למעשה, זאת החברה שאנו חיים בה?