הרצח של זרהום הפטום בתחנה המרכזית בבאר שבע

תקציר:

הבלבול, הלינץ', והניסיון של נהג האוטובוס להגן על זרהום.

מכתבי חניכים לנהג האוטובוס.

המטרה:

גם במצב של בלבול ופחד- לשמור על צלם האדם.

השיעור

תרגיל מקדים:

כל אחד מקבל פתק, ובו כתוב:

את(ה) הולך (הולכת) בדרך, ופתאום, בצד הדרך, את(ה) רואה אופניים זרוקים, קצת מעוקמים, ולידם נער……. חצי יושב וחצי שוכב, מכוסה אבק, ועל ידו ורגלו דם. ברור שהוא בשוק מהנפילה. האם תיגש לעזור לו?

הנוסח של הפתק זהה; אבל בשליש מהפתקים כתוב: "נער יהודי"; בשליש נוסף: "נער סודני"; ובשליש האחרון: "נער ערבי".

• האם תיגש אליו לשאול, לעזור?

בתחילת הדיון, יבקש המנחה להתייחס:

את אלה שקיבלו "נער יהודי";

אחר כך: את אלה שקיבלו "נער סודני";

ולבסוף: את אלה שקיבלו "נער ערבי".

• דיון.
• עכשיו, תארו לכם שאתם – את או אתה – הם אלה שנפלו ונחבלו. האם תצפו לעזרה מכל אחד שיעבור?
• סיפור האירוע, וקריאת קטעים ממנו.

הסיפור

ב-18 באוקטובר 2015 הגיע מחבל, בדואי תושב הפזורה הבדואית באזור חורה, אל התחנה המרכזית בבאר שבע, כשהוא חמוש באקדח וסכין. המחבל עקב אחרי סמל עמרי לי, חייל גולני, עד מסדרון השירותים, ירה בו מטווח קצר ולקח את נשקו. באמצעות הרובה והאקדח המשיך במסע הירי שלו, ופצע אנשי ביטחון. אחרי שניסה להימלט התפתח קרב יריות בינו לבין לוחמי יס"מ של משמר הגבול וחיילים, עד שחוסל.

למקום נקלע מבקש מקלט מאריתריאה, הבטום זרהום, ששהה בישראל ארבע שנים. הוא זוהה בטעות כמחבל ונורה ע"י שוטר משמר הגבול. לאחר שברהום נפצע קשה ושכב על הרצפה, ביצעו בו לינץ' תשעה אנשים על ידי הטחת כיסאות ובעיטות בראשו ובגופו. הוא פונה לבית החולים ושם מת מפצעיו.

לאחר הפיגוע, עצרה המשטרה חמישה אנשים בחשד שתקפו את זרהום לאחר שכבר נורה, בהם קצין וסוהר בשירות בתי הסוהר. הקצין אמר בחקירתו שראה את זרהום ממשיך לזוז בזמן שאנשי ביטחון אחרים חשו לזירה שממנה ירה המחבל האמיתי, חש סכנה, ובעט בראשו על מנת לנטרלו.

מאיר סקא, נהג אוטובוס, שמע שיש פיגוע, לקח כיסא כדי לתקוף את המחבל, ורץ החוצה. הוא ראה את הפטום, שכבר היה ירוי, מתפתל על הארץ, והניח מעליו את הכיסא. רק אחרי כמה דקות הוא הבין שזה כלל אינו המחבל. אנשים באו, בעטו בהפטום, היכו אותו קשות, דפקו בו עם כסאות. וכל הזמן מאיר ניסה לגונן עליו, ואמר להם: "עזבו אותו. אפילו אם הוא המחבל, כבר ירו בו שלושה כדורים. אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הם המשיכו להרביץ סתם, ממש סתם. חסמתי אותו עם הכיסא, לא נתתי שיפגעו בו, אבל מכל הכיוונים המשיכו לבעוט בו."

בכל הזמן הזה, שרר במקום בלבול עצום, ואיש לא ידע מי המחבלים ואיפה הם. מאיר סקא אמר שלולא לבש חולצה של החברה, "מטרופולין", היו יורים גם בו. "בסך הכל,הוא היה יכול לחיות. חבל שהצבע השחור שלו הרג אותו. אחרת לא היו יורים בו. לא ישנתי כל הלילה מלראות את הדם שיצא ממנו. אני מרגיש שאט נפש. המחשבה על הספסל שפגע לו בראש הורגת אותי כל פעם מחדש. זו אכזריות של אנשים. אומרים שהחיה הכי רעה בטבע זה האדם. אבל לא כולם חיות. יש אנשים עם רגשות ואמפתיה לאחר, לא קשור מי הוא. אם גדלת להיות חיה, תהיה חיה. אני לא גדלתי להיות חיה. אני חושב שרוב האנשים היו נוהגים כמוני. יש אנשים מעטים שההסתה מעבירה אותם על דעתם, כמו חמומי המוח בצד השני", סיכם. התוצאה: שני המחבלים והחייל נהרגו; ונהרג גם הפטום.

להראות את הסרטון. קישור:

תיעוד הלינץ' בבאר שבע:

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.2822171

• מה דעתכם על אלה שבעטו או זרקו כיסא על האריתראי?
• מאיר סקא אומר: "יש אנשים עם רגשות ואמפתיה לאחר, לא קשור מי הוא. אני חושב שרוב האנשים היו נוהגים כמוני".
• מה דעתכם?

– אחרי השיחה שקיימנו, כתבו שתי בנות מכיתה י' למאיר סקא:

27.10.15

היי מאיר!

אהוד סיפר לנו היום על המקרה שהיה ואיך אתה פעלת כבן אדם.

זה ממש ממלא תיקווה לשמוע על בן –אדם כמוך.

בימים כאלה, החברה שלנו בארץ הופכת לממש מכוערת.

במקרה הזה אנשים התנהגו כמו ברברים, חיות, ממש לא באנושיות!

ולדעת שהיה לפחות בן אדם אחד שהבין מה קורה והחליט לנסות למנוע את ההתעללות הזאת זה מעורר השראה ומעודד לא להרים ידיים מהחברה כאן בארץ.

חבל שהאירוע הזה קרה ככה.

אני חושבת שעשית את המעשה הנכון.

אני מאחלת לך את כל הטוב שאפשר לאחל. שהמשך חייך יהיו נעימים ומאושרים.

בהצלחה, ונקווה לימים טובים יותר.

ג'סיקה מורפי מבית ספר אורט במעלה,

טבריה

המכתב השני:

27.10.15

מאיר היקר,

עבר שבוע מאז אותו פיגוע בתחנה בבאר שבע. שמעתי על זה רק היום.

אני עדיין מבולבלת ובשוק… ידעתי שהמצב בארץ גרוע, אבל לא חשבתי שאנשים מסוגלים לרצוח אדם חף מפשע רק בגלל שהם מפחדים ונכנסים לפאניקה.

בימים האלה, מאוד היה לי חשוב לשמוע על מעשה טוב ונדיב שבן אדם יכול לעשות.

אני לא יודעת אם הייתי פועלת כמוך. אבל אני מקווה שכן. ואולי אם אני אמצא את עצמי במצב כזה, אני אדע לפעול לטובתו של החלש/ האחר. אתה צריך להתגאות בעצמך, מאיר. אולי לא נתת לו חיים, לבחור ההוא, אבל באותו רגע שהוא גסס ונפרד מהעולם הזה בין כל ההשפלה שחווה והרוע שפגש מקרוב, הוא הכיר גם בחמלה שגילית כלפיו. זה גרוע למות, אבל לפחות שמרת עליו והוא מת בערך בשקט עם כל הרעש שהיה מסביב.

תמי כספה

אורט במעלה, טבריה