צרו קשר

    ּ

    אופטימיות ופסימיות

    המטרות:

    ­– לברר מה בין אופטימיות ופסימיות

    – ללמוד להבדיל בין אופטימיות מציאותית לבין אופטימיות לא-מציאותית

    -להבין כיצד הגישה האופטימית מסייעת לנ

    – להבין מה בונה אופטימיות

     

    המפגשים:

    • פתיחה: אופטימיות ופסימיות

     

    • דברים שהצלחתי בהם, ומדוע
    • כיצד האופטימיות עוזרת לנו
    • התאונה של ענת רוזנבלט
    • האופטימיסט הלא-מציאותי
    • פגישה עם רמי יולזרי

     

     

    • פתיחה: אופטימיות ופסימיות

    לכתוב על הלוח:"אופטימיות- פסימיות"

    * מה זה?

    * דיון.

    * אופטימיות: נטייה לראות את הטוב והיפה שבחיים. אמונה בעתיד טוב.

    * אסוציאציות: בהיר; קשת צבעים; קוו עולה; תיקווה; שמחה; פעולה; שינוי;מרץ; אמונה

    פסימיות: ראיית הצד השלילי של החיים; העתיד-מסוכן, צופן רע

     

    קטעים: מה אומר הקטע? מה אתה מרגיש כלפיו? לפרש עם התלמידים את הביטויים הקשים, ואז לשאול: מה מרגישים.

    "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

    את אור היום הסתירו שמי העננה

    זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא

    ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה.

    ב.שחקי (טשרניחובסקי):

    "שחקי, שחקי על חלומות

    זו אני החולם שח

    שחקי כי באדם אאמין

    כי אודני מאמין בך".

     

    ג.קוהלת (א', ב')

    "הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים, הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?"

     

    * סיפור על שתי צפרדעים

    שתי צפרדעים נפלו לכד חלב, ולא יכלו לצאת.

    האחת התייאשה, לא עשתה כלום, וטבעה.

    השנייה קפצה והיכתה בחלב, עד שהפך לחמאה, ואז קפצה החוצה-וניצלה.

    * הצפרדע הפסימית רואה את השנייה דופקת עם הרגליים בחלב. מה היא חושבת עליה?

    *הצפרדע האופטימית שהיכתה בחלב-האם ידעה שיהפוך לחמאה?

    -לא. אבל היא היתה מוכרחה לעשות משהו, וזה מה שהציל אותה.

     

    * קריאת הקטע מ"נער האופניים".

    * האם זה מזכיר לכם משהו?

    -את הצפרדע האופטימית. גם נורי, כמו הצפרדע, לא ידע מה תהיה תוצאת המעשה שלו. אבל הוא העז- והצליח.

    ב.דברים שהצלחתי בהם

    בקבוצות של חמישה, כל אחד חושב ואומר משהו- גדול או קטן- שאתה הצלחת בו: בלימודים, ביחסים עם חברים, ביחסים עם חברה, ביחס לעצמך.

    למה הצלחת?

    במליאה, כל קבוצה מביאה סיפור אחד או יותר, לפי רצונם של החברים.

    * שאלות; תגובות.

    * האם ההצלחה הפכה אותך לאופטימי יותר? למאמין יותר בעצמך?

     

     

    ג .מי אופטימי? מי פסימי?

    הנה שלוש אפשרויות. בחר מה שנכון לגביך(על הלוח):

    1. אתה נוטה להיות אופטימי
    2. אתה נוטה להיות פסימי
    3. אתה מציאותי- לא פסימי ולא אופטימי

     

    כשכל אחד הגיע להחלטה:

    מי נוטה להיות אופטימי? במה זה מתבטא?

    מי נוטה להיות פסימי? במה זה מתבטא?

    מי מציאותי- לא זה ולא זה? במה זה מתבטא?

    * לרשום את המספרים של כל קבוצה על הלוח.

    * ואיפה עומדים רוב האנשים, לדעתכם?

    לפי מחקרים, הרוב נוטים להיות אופטימיים.

    * האם לדעתכם, אופטימיסט, אחרי שייווכח שציפיותיו לא התגשמו, יהפוך לפסימיסט?

    מחקרים מראים שלא. עמדתו הבסיסית תישאר אופטימית. כלומר: זה לא קשור במה שקורה במציאות, אלא באדם.

     

    מה לדעתכם עוזר יותר לאדם: אופטימיות או פסימיות?

    * דיון.

    * איך אופטימיות יכולה לעזור?

    *דיון.

     

    סרטון: איך אופטימיות עוזרת לכם להצליח?

     

     

    איך אופטימיות עוזרת לכם להצליחhttps://www.youtube.com/watch?v=TlEUPbLaJSA

     

    ג.האם טוב להיות אופטימיים?

     

    אופטימיות ואיכות חיים

    לפי כתבה בגוגל: "בריאות ואיכות חיים": ד"ר תמר איציק סוופורמס.

    את הכתבה, כדאי שחניך ימסור בכיתה. או המחנך.

     

    אליס הרץ- זומר נפטרה כשהייתה בת 110. היא איבדה את כל משפחתה בשואה, אך שרדה את מחנה טרזיינשטט בזכות כשרונה המוזיקלי.

    אומרת אליס: " האם החיים יפים או לא? זה תלוי רק בי, ולא בחיים. אני מסתכלת על הטוב שבחיים….אין לי מקום ולא זמן לפסימיות ולשנאה."

     

    אופטימיים מעריכים הערכת חסר את הסיכוי שלהם לחלות במחלות, ומעריכים הערכה גבוהה את סיכוייהם להחלים. כמו שצ'רצ'יל אמר: "הפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות; האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי."

    הפסימיסטים מייחסים כשלונות לגורמים אובייקטיביים ארוכי טווח. האופטימיסטים חושבים שכישלון נגרם בגלל סיבות חולפות. למשל: אופטימי שהתגרש אומר שזה קרה "בגלל חוסר התאמה בינו לבין האקסית". ואילו הפסימיסט יאמר שהוא "פשוט לא בנוי לזוגיות."

    מחקרים מראים שאופטימיים מתמודדים טוב יותר עם מצבי לחץ, משתקמים מהר יותר מאירועים קשים ומסתגלים טוב יותר למחלות כרוניות. האופטימיים מחלימים מהר יותר אחרי ניתוח מעקפים, סובלים פחות ממצוקה נפשית במהלך של טיפולי פוריות, והסבירות שלהם לאישפוזים נוספים נמוכה יותר. הם נוטים לקדם את הבריאות שלהם בצורה פעילה, ומקפידים יותר על בדיקות מעקב תקופתיות. במחקר שעקב אחרי קשישים, נמצא שככל שרמת האופטימיות של האדם הייתה גבוהה יותר, כך קטן הסיכוי לתמותה בעשר השנים הבאות. ההשפעה על הבריאות הפיזית אצל אופטימיסטים חזקה במיוחד, ודומה להפסקה החיובית של הפסקת עישון.

    סרטון: "אופטימיות כנגד כל הסיכויים" (חגית סימן טוב)

     

    הערה: לא הייתה אפשרות לפתוח את הקובץ ולהעביר הנה את הסרטון. העתיקו את הכותרת שכאן, ותגיעו לסרטון.

    * מה בהתייחסותה של חגית איפשר לה לעבור בשלום את מה שקרה לה?

    * אילו חגית הייתה פסימיסטית, מה היה קורה לה לדעתכם?

    * האם אתה מסכים לאמירתה של חגית שזה לא סיפור דרמטי?

     

     

    ד. התאונה של ענת רוזנבלט

    קריאה משותפת של המאמר על ענת רוזנבלט(קטע)

    * חלוקה לקבוצות של 5. כל אחד מקבל את המאמר.

    * כל אחד ירשום לעצמו מה היו הדברים שעזרו לענת להתמודד.

    * שיחה בקבוצה. כל אחד יאמר את מה שמצא, ובמה זה עזר.

    * האם לדעתכם אופטימיות קשורה לאומץ?

    המאמר:

    ידיעות הקיבוץ, 23.7.10

    מאמנת בצומת דרכים

    מאת קרני עם-עד (מקוצר)

     

    התפנית בדרכה של ענת רוזנבלום התרחשה בסוף שנת 2002, עת שבה מעוד מפגש ייעוץ לצוות חקלאי בדרום הארץ, אל ביתה שבצרעה. "רכב איבד שליטה בנתיב מולי",נזכרת ענת, ולא בשמחה גדולה, "סטה לנתיב שלי ונכנס בי בעוצמה. הרכב בו נהגתי התהפך באוויר ונחת בשדה. מצאתי עצמי עם שברים מרוסקים וראש פתוח, בלי מרכאות. אנשים טובים באמצע הדרך חילצו אותנו- הייתי עם שתי טרמפיסטיות- אל בית החולים 'סורוקה'. בשלב מאוחר יותר הועברתי ל'הדסה עין כרם', ואחר כך לשיקום ב'הדסה הר הצופים."

    בסך הכל שהתה רוזנבלט בבתי חולים שלושה חודשים ומשהו, ועברה מיגוון ניתוחים וטיפולים מורכבים. תהליך החלמתה הסתבך והתארך, והיה עליה להיעזר בכיסא גלגלים עוד כמה חודשים. "היה לי מזל גדול", היא מודה בדיעבד. "העיתון מלא בדיווחים על תאונות, ואנחנו מנידים ראש, נאנחים, ועוברים עמוד. היום אני יודעת עד כמה תאונה שנחשבת קלה בסטטיסטיקה היא קשה ומחוללת שינוי ש'הופך' את החיים, וכמה זמן ומאמץ לוקח לנפגעים ממנה להחלים."

    התעוררת למציאות שונה מאוד מהמתוכנן. איך הרגשת?

    ענת: "אני זוכרת את עצמי מתעוררת בבית החולים, ובין ערפילי המורפיום רואה ברזלים שיוצאים לי מהרגל, מהיד ומהראש. ודאי נראיתי די מפחידה. בתחילה לא הבנתי מה קורה, אך אז הופיעה בבירור המחשבה שזו המציאות החדשה שלי מעכשיו, וכנראה שהיא לא הולכת לשום מקום.

    לשמחתי, בשנים שקדמו לתאונה, למדתי ותרגלתי דרך חשיבה ייחודית, בקורסים של חברת 'לנדמרק אדוקיישן'. למדתי לעבור מגישה של 'מה שיש-זה לא זה' לגישה של 'זה מה שיש'. אני זוכרת את ההתלהבות שלי שקלטתי שכאשר אנו מקבלים את המציאות כמות שהיא, משתחררת אנרגיה רבה, אותה השקענו עד כה בכעס על מה שקרה, באכזבה על מה שלא קרה, או בצער על 'מה שהיה צריך לדעתי לקרות', ודווקא אז נפתחות לפנינו מגוון אפשרויות לפעולה למען העתיד שלנו. כשהתעוררתי בבית החולים, אני זוכרת שחשבתי: 'טוב, אם הגישה עובדת יפה בעת ריב, עלבון או אכזבה, מעניין לראות אם זה יעבוד גם במצבים קשים. אמרתי לעצמי: או קיי, זה מה שיש, ועם זה ננצח, ומכאן התחיל המסע שלי."

    זה נשמע קצת "רוחניקי". לא סבלת מכאבים?

    "ודאי, היו כאבים רבים, וגם פחדים: מה אם לא אחזור ללכת? מה אם יישארו בעיות לכל החיים? איך אחזור לחיים שניהלתי קודם, ומה עם הפרוייקטים שעמדתי להתחיל בהם? אבל תוך כדי כך למדתי להפריד בין כאב שהוא תחושה פיזית, בה ניתן לטפל בכלים רפואיים, לבין סבל ופחד, שהם תגובות נפשיות. החלטתי שעל הכאבים אדבר רק עם מי שיוכלו לסייע לי להתמודד איתם- רופאים ומרפאים. לגבי הפחדים- הרי הם לא באמת קיימים במציאות, אלא רק מחשבות, כמו שילד מדמה שהוא רואה מפלצות בחושך. בתאונה כבר ראיתי שרק נדמה לנו שיש לנו ביטחון מה יקרה איתנו בעתיד, והבנתי שלכן עדיף שאתרכז בהווה ואתמקד בהחלמה.

    באיזו דרך?

    מצאתי את עצמי חוזרת שוב, בלי ציניות, אל גישת פוליאנה, ספר שמאוד אהבתי בילדותי. החלטתי לא להתמקד בכעס או בצער על מה שקרה לי, ולא להתייחס לעצמי כ'פצועה', או כ'מסכנה', אלא כ'מחלימה', ו'מבריאה'. כשחלק מהסובבים אותי הרימו גבה, הגבתי ש'עולה אותו כסף' לחשוב שבעתיד יהיה רע, או טוב- וככה יותר מתאים לי."

    כאישה פעלתנית ונמרצת, איך הסתדרת במשך חצי שנה בלי יכולת ללכת?

    "זה היה חדש לי לחלוטין. עד הפציעה אני ומנוחה לא הלכנו ביחד. הייתי עסוקה מאוד בעבודתי כיועצת, בתפקידים שמילאתי בקיבוץ, בגידול הילדים ובטיפול בבית ובמשפחה. התאונה הציבה מולי פתאום שלט 'עצור' ענק, ופשוט 'הורידה אותי מהכביש'. זה בהחלט היה מבלבל. למדתי להשתמש בהומור ולומר תודה גם על דברים קטנים. בגדול: לנהל את תהליך ההחלמה שלי."

    גם חזרתה של ענת לביתה שבצרעה לא היתה פשוטה כלל. היא התקשתה לבצע פעולות פשוטות, והיה עליה לבקש עזרה פעמים רבות ביום. בעלה, דרור, וילדיה, סייעו לה מאוד, כמו גם משפחתה וחברותיה המסורות. מכך למדה שזו לא בושה להיעזר באחרים. "לא טיפסתי על הקיר מרוב שיעמום. החלטתי שבתקופה זו אני 'עובדת בלהבריא'. העברתי את כל הפרוייקטים בהם עסקתי לחבריי היועצים, והתפניתי לעצמי. הקשבתי למוזיקה, קראתי, גלשתי באינטרנט, התבוננתי על חיי ודרכי ונהניתי בחברת משפחה וחברים- כך שבין הטיפולים הרפואיים דווקא היה נחמד."

    במצבך ההוא, מה הניע אותך דווקא להקים עסק משלך?

    "במשך שנים שימש לי 'המכון לייעוץ אירגוני' של התנועה הקיבוצית בית חם, בו גדלתי והתפתחתי מקצועית. חבריי במכון תמכו בי גם אחרי התאונה, נפשית ומעשית, ועל כך אני מלאת תודה והערכה אליהם- כך שהכי טבעי לי היה להישאר במכון. מצד שני ידעתי שצרעה (הקיבוץ) יעבור בקרוב למודל 'רשת ביטחון', ושכדאי להתארגן לכך. זה היה עבורי גם אתגר אישי- לצאת מהמסגרת הבטוחה והתומכת בה הייתי, ולהתמודד בעצמי עם ניהול עסק. הרגשתי שאם כבר, אז כבר, וזה הזמן לתפנית בדרך. גם אם לא הכל היה ברור, הרגשתי שיהיה בסדר. לאחר התלבטות רבה נפרדתי מהמכון, עם המון הערכה ותודה. לקחתי אוויר והתחלתי להתקדם לבד בדרכי המקצועית, צעד-צעד, תרתי משמע".

    כאישה פעלתנית ונמרצת, איך הסתדרת חצי שנה בלי יכולת ללכת?

    "זה היה חדש לי לחלוטין. עד הפציעה אני ומנוחה לא הלכנו ביחד. הייתי עסוקה מאד בתפקידי כיועצת, בתפקידים שמילאתי בקיבוץ, בגידול הילדים ובטיפול בבית ובמשפחה. התאונה הציבה מולי פתאום שלט 'עצור' ענק, ופשוט הורידה אותי מהכביש. זה בהחלט היה מבלבל. למדתי להשתמש בהומור ולומר תודה גם על דברים קטנים. בגדול: לנהל את תהליך ההחלמה שלי.

    אז מה, הכל בעצם בראש שלנו? זה לא קצת מנותק מהמציאות?

    לפני הכל קיימת המציאות, ואם תתווכח איתה-תמיד תפסיד. אך הדרך בה אני תופסת אותה, היא שתקבע איך ארגיש , אפעל ואנהל את חיי: אם אראה עצמי כ'קורבן של הנסיבות' ואתמקד בשאלות מכאיבות כמו: 'למה זה מגיע לי, מה עשיתי רע? למה עשו לי את זה? למה דווקא אני? החלמתי פשוט תתעכב, פיזית ונפשית. לעומת זאת, הכלת המצב כפי שהוא ופעולה עניינית ונינוחה מתוך הערכים והאמונות שלי- יסייעו לי להחלים וישפיעו על יחסיי עם אנשים ועל התוצאות שאצור בחיי. באימון אני מתרגמת תוצאות כאלה ל'ארגז כלים מעשי".

    * מליאה. כל קבוצה תאמר דבר אחד שמצאה. אם יישארו דברים שלא נאמרו, יתקיים סבב שני.

     

    הדברים שעזרו לענת:

    * לעבור מגישה של "מה שיש זה לא זה" לגישה של קבלת המציאות כמו שהיא. "זה מה שיש, ועם זה ננצח".

    * ההפרדה בין כאב פיזי לבין תגובות נפשיות כמו פחד. הפחדים לא קיימים במציאות.

    * על הכאבים דיברה רק עם רופאים.

    * התרכזה בהווה והתמקדה בהחלמה.

    * למדה מפוליאנה לא לרחם על עצמה, אלא לחשוב על עצמה כמחלימה.

    * למדה להשתמש בהומור, ולומר תודה גם על דברים קטנים.

    * למדה לבקש עזרה, ושזו לא בושה.

    * התפנתה לעצמה: מוזיקה, קריאה, אינטרנט, משפחה, חברים.

    * הקימה עסק, תוך כדי התהליך.

    * קראה ושוחחה עם אנשים שעברו שינויים בחיים, ולמדה ממה שעברה. איך להפוך תאונה- למתנה.

    * תובנה: המציאות היא הבסיס,אך הדרך בה אני תופסת אותה, תקבע איך ארגיש ואנהל את חיי.

     

     

    ה. האופטימיסט הלא מציאותי

    הנה כמה אימרות:

    * "אל יתהלל חוגר כמפתח".

    מה פירוש ?

    -מפתח: מסיר את קובעו ואת השריון אחרי הקרב.

    כלומר: זה שניצח בקרב. אל יתהלל זה שנכנס לקרב כמו זה שניצח בו.

     

    * דוד בא לקראת גולית.

    מה ההבדל בין שניהם?

    גולית -ענק, עטוי שריון קשקשים, קובע ממתכת, אוחז חנית ענקית.

    דוד-נער, ללא שריון, ללא נשק- חוץ מהקלע וחמש אבנים.

    מה אומר גולית לדוד?

    "הכלב אנוכי כי אתה בא אליי במקלות? לכה אליי ואתנה את בשרך לעוף השמיים ולבהמת השדה".

    * היטלר מחליט לתקוף את ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. לגנרלים שלו הוא אומר: "אני אתן בעיטה אחת- וכל המבנה הרקוב הזה (ברית המועצות) יתמוטט כמו ערימת קלפים".

    ומה קרה באמת?

    הגרמנים נחלו תבוסה מוחלטת, והפסידו את המלחמה.

    מה המשותף לשלושת האימרות האלה?

    -ההתהללות בכוח והביטחון בניצחון, עוד לפני הקרב.

    אתם מכירים מקרים כאלה?

    * קריאת הקטע מויקטור פרנקל על האיש במחנה הריכוז שסימן את יום השיחרור, ומת כאשר תיקוותו נכזבה.

    מה קרה פה?

    – הייתה פה אופטימיות- ללא עובדות שתומכות אותה.

    * השמעת השיר "דון קישוט" ( "הו דון קישוט, אל תהיה כל כך תמים").

    * איזו מין אופטימיות מבטא דון קישוט?

    – אופטימיות תמימה, שאינה מבוססת על המציאות, אלא על חלומות. חברתו מנסה כל פעם להחזירו לקרקע מהגבהים שהוא עולה אליהם.

    קריאת הרשימה "אופטימיסט לא מציאותי".

    אופטימיסט לא מציאותי

    הארץ, דה מרקר, 27.6.11

    ו.רמי יולוזרי והפוסט-טראומה

    רמי יולוזרי:

    טל.: 0544427769

    דוא"ל : zetatools@gmail.com

    מסכים ברצון לבוא. לתאם תאריך.

    שיחה מקדימה

    * מהי טראומה?

    * מהי פוסט טראומה?

    מיהו רמי יולוזרי?

     

    למעלה

    השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

      ּ