צרו קשר

    ּ

    אנוכיות ונתינה

    תקציר:

    תיאור מקרה של אנוכיות וגסות רוח, ושיחה על כך.

    תיאור מקרים של נתינה, ושיחה על כך.

    היגדים על אנוכיות ונתינה, ושיחה על כך.

     

    1. האיש שהחנה את מכוניתו על המדרכה

    המטרה: להביא למודעות, ולנקוט עמדה, כלפי מעשים בריוניים הנעשים סביבנו.

    המסגרת: כיתה

    הזמן: 45 דקות

    השיעור:

    • מה זה "אגואיסט"?

    – אדם הדואג רק לעצמו. אדם שלא אכפת לו מאחרים.

    אשתי, ניצה, ואני, הולכים בכביש של בית זרע, ופונים ימינה, למדרכה שלאורך הכביש הראשי. זה קורה ביום העצמאות. על המדרכה חונה מכונית פרטית. המשפחה התיישבה לפיקניק על הדשא. המכונית חוסמת את המעבר. בצד, בשולי , אפשר היה להחנות את המכונית בלי בעיה. כשבן אדם עושה דבר כזה, מה הוא אומר? מה המסר?

    – אני אחנה את המכונית שלי איפה שאני רוצה, ולא אשאל אף אחד.

    • מה אנחנו, העוברים שם, יכולים לעשות?
    • דיון.

    א: להעיר

    ב: להמשיך הלאה, מבלי להגיב

    ג: לצלצל למשטרה

    • איזו אפשרות נראית לכם ביותר?
    • האם נתקלתם בעצמכם במקרים דומים?

    ניצה העירה, ובתגובה קיבלה תשובה אלימה, בצעקות:

    "מי שואל אותך? מה אתם מתערבים בכל דבר- קיבוצניקים שמאלנים! חושבים שהכל מותר להם! אני לא אשאל אף אחד איפה להחנות את המכונית שלי!"

    • כיצד היינו צריכים להגיב על הצעקות הבריוניות האלה? יש טעם לנסות להסביר?

    הנכון היה – להזמין משטרה.

    דיון קצר.

    בפועל, ניתקנו מגע, עקפנו את המכונית והמשכנו ללכת.

    • איזה מין בן אדם זה?
    • עם אדם כזה אפשר לדבר? לשכנע?
    • יצא לכם לפגוש טיפוס כזה?
    • כיצד משפיע המקרה הזה:
      • – על ניצה ועליי?
      • – על בני המשפחה?
      • – על האיש עצמו?

    בכל אחד מהמקרים הוא משפיע רע, כי הוא מראה שהבריונות משתלמת.

    ניצה ואני למדנו שבפעם הבאה, אולי לא כדאי להעיר.

    האיש למד שתוקפנות וגסות – משתלמות.

    ילדיו הפנימו את ההתנהגות הזאת, ובפעם הבאה וודאי גם הם יתנהגו בצורה דומה.

    • האם בכלל אפשר להתמודד עם הבריונות והאלימות?

    כן; אבל על בסיס אישי, זה קשה. במקרה הזה, לא היה מקום לשכנוע; רק להפעלת כח .הדרך העיקרית היא חברתית- על ידי חינוך, יצ ירת דעת קהל, ופעולה של רבים. מול הרבים, הבריון היחיד מאבד את יתרונו.

    • קריאת הקטע של הנדלזלץ: "פזרו מעט אושר".

     

    הארץ, 8.12.06

    פזרו מעט אושר

    הרגשתי שנגמר לי האוויר. לא בריאות שלי, ולא באופן מטאפורי. בצמיג הקדמי השמאלי של המכונית. נהגתי לתחנת הדלק הקרובה, ומילאתי אוויר. החזרתי את הצינורית לתושבת שלה, ופניתי לחזור למושב הנהג, מביט בדכדוך באצבעות ידי השחורות מהפיח שעל חישוק הצמיג.

    חשתי, יותר מאשר ראיתי, מכונית מאטה לידי. ראיתי שמאחורי ההגה יושבת נהגת, מתולתלת, אני חושב, ומאחורי כתפה מציץ ילד מן המושב האחורי. חשבתי שהיא רוצה למלא אוויר אף היא, והתכוונתי להגיד שאני כבר מפנה את המקום, אבל היא רק הושיטה יד מבעד לחלון שפתחה…

    • למה היא הושיטה יד? – ניחוש.

    …והגישה לי מגבון לח . אז היא נסעה לדרכה, לפני שהספקתי להגיד " תודה".

    ניגבתי את אצבעות ידי ונסעתי אף אני לדרכי כשחיוך נסוך על שפתי. העולם נראה לפתע מקום טוב יותר לחיות בו. ומאז אני חושב איך אני יכול לגרום לאחרים את אותה הרגשה טובה שגרמה לי אותה נהגת אלמונית במחווה כל כך פשוטה ויומיומית, ולמרות זאת כל כך נדירה.

    • מה דעתכם על המעשה הזה?
    • נתקלתם פעם במחווה כזאת?
    • אילו האיש עם המכונית מהסיפור הקודם היה נתקל במחווה כזאת, מה הוא היה חושב?
    • שילר (משורר גרמני) אמר: "אגואיזם הוא בדידות."
    • מה דעתכם?

     

    2. אגואיזם או נתינה

    המטרות:

    א .לברר, מהי נתינה, ובמה היא מתבטאת?

    ב. להבין, שנתינה, לפעמים, כרוכה בוויתור גדול

    המסגרת:

    כיתה

    השיעור:

    שישה מתנדבים, שלושה בכל צד. משחק תפקידים:

    • הצוות הראשון מגן על האמירה: "אל תעזור לאחרים, אם זה לא מביא לך תועלת".
    • הצוות השני מגן על האמירה: "לטובתך, אל תהיה אגואיסט".
    • מצטרף מהצד, אם יש, מתיישב על כיסא פנוי, אומר את דעתו, וחוזר למקומו.
    • דיון.

     

    * הסיפור על הסערה בבייהה.

    • מדוע האנשים ההם עזרו לנו? האם קיבלו משהו מהמעשה שלהם?

    – הם עזרו, משום שבעיניהם, זה היה הדבר הנכון. הם פעלו מתוך שיקול מוסרי, לא מתוך שיקולי כדאיות. מבחינת האינטרס האישי שלהם, הם הפסידו, לא הרוויחו.

    • האם הם שקלו נכון?

     

    סיפור סערת הברד בבייהה

    היה יום יפה. השמש זרחה; פה ושם טיילו בשמיים כמה עננים קטנים. עלינו- ניצה אשתי ואני- עם המכונית על הר גבוה בפירנאים, ליד העיר בייהה. כשני ק"מ מהפסגה, החנינו את המכונית במגרש החנייה, ומשם עלינו ברכב עם הנעה קדמית , המסיע לפסגה. למעלה – קבוצה של אגמים מאוד יפים, עם הרבה פרחים ועצים, שצבאים מתהלכים ביניהם. הרבה אנשים היו שם, עם ילדים, ואווירה עליזה.

    אחרי כמה שעות, בחרנו שביל שהתפתל סביב אגם גדול. בערך במחצית הדרך, התמעטו האנשים. השמיים החלו להתענן, ותוך זמן קצר התחילו לרדת טיפות גדולות של גשם, ונעשה קר. הגשם גבר והפך לברד. אבני הברד היו גדולות, והכו בכוח בגב ובפנים. היינו לבושים בחולצות קצרות, ועד מהרה היינו רטובים לגמרי. המים זרמו בזרמים חזקים על הסלעים ועל השביל, וחששתי מאוד מהתחלקות. השמיים הפכו שחורים; והרעמים התפוצצו ממש מעל הראש. המים, ובעיקר הברד, כיסו את המשקפיים שלי; ואז נזכרה ניצה שבתרמיל שלנו יש כובע עם מצחייה. לבשתי אותו, והוא עזר מאוד, כמגן. הטמפרטורה צנחה; ואנו מפלסים את דרכנו בתוך זרמי מים שמגיעים עד הברכיים. אפילו בכיוון כבר לא היינו בטוחים, כי הזרמים טשטשו לגמרי את השבילים. מדי פעם נעצרנו לרגע, לתפוס מחסה מהברד; אבל אסור היה לבזבז זמן, והמשכנו. ואז, ראינו לפתע את מעילי הגשם הצהובים. הייתה שם קבוצה של חמישה מטיילים ספרדים, שכמונו, נקלעו לסערה. אבל הם היו מצוידים היטב: לכל אחד היה מעיל גשם שמתקפל בקלות, וזוג מקלות ארוכים ומחודדים, שבעזרתם התקדמו בהליכה מהירה. מייד, הם הציעו לנו את מקלותיהם; וניצה אומנם קיבלה, ונעזרה במקל. הייתה זו הרגשה מאוד טובה- לדעת שבמצב הקשה הזה, אנחנו לא לבד; ועוד עם מטיילים מנוסים. כך, בעזרתם,הגענו עד לנקודת המוצא של הדרך, מקום שם חיכה לנו הרכב החוזר למגרש החנייה. אלא שכאן צצה בעיה: לנהג היה מותר לקחת רק 12 אנשים, ואילו אנו, כולל אנשים שכבר חיכו שם קורם, היינו 14. אילו דבר כזה היה קורה בארץ, הנהג בוודאי לא היה מהסס לרגע, ודוחס את כולם לתוך המכונית: היה כאן מצב מסוכן באמת. אבל אצל הנהג הזה, גברו השיקולים הפורמליים. החברים החדשים שלנו ניסו לשכנע אותו, בספרדית; אבל הוא סירב לחלוטין. היה ברור ששניים יישארו בחוץ. ואז הספרדים, "החברים שלנו", אמרו: "תיכנסו אתם; שניים מאתנו יחכו כאן." פירוש הדבר היה: לחכות בברד ובקור המקפיא עוד לפחות שעה, עד שהמכונית תשלים את הסיבוב ותחזור שוב לפסגה. לרגע ניסינו להתווכח אתם; אבל רק לרגע. נכנסנו למכונית, והיא החלה לרדת בדרך המוצפת, בין משטחים לבנים של ברד שנערם. שנינו היינו במצב של היפותרמיה – נפילה פתאומית וחדה של חום הגוף; ורעדנו בצמרמורת חזקה ובלתי נשלטת. כשניסיתי להכניס את היד לכיס, כדי להוציא את הכסף לנהג, לא הצלחתי: הידיים שלי רעדו כל כך. כשהגענו סוף-סוף למגרש החנייה, איתרנו את המכונית שלנו, פתחנו את החימום, והחלפנו את הבגדים. לאט לאט פסקה הצמרמורת, והיינו מסוגלים לנהוג. בדרכנו למטה, עברנו מעל מאגר גדול של מים. חציו היה ירקרק – הצבע המקורי שלו. אבל חציו היה חום, בגלל המים ששטפו מן ההר.

    אין לי שום ספק שאילולא פינו לנו הספרדים מקום במכונית, היינו מגיעים לבית חולים, אל נכון במצב קשה. לחכות עוד שעה בקור הזה היה דבר שהגוף שלנו לא היה יכול לשאת.

    את החברים שלנו לא ראינו עוד. גם את שמותיהם איננו יודעים. אבל את המחווה הזאת לא נשכח.

     

    אהוד שמיר.

     

    3 . דילמות

    אינני יודע מי חיבר את הדילמות האלה, אבל – תודה רבה לו על כך.

    אהוד.

    הדילמות עוסקות בנתינה, בצורות שונות. ממלאים בקבוק בפתקים עליהם מתוארות סיטואציות בנושא נתינה. מסובבים את הבקבוק , ומי שהבקבוק מצביע עליו מתבקש לענות על הדילמה.

    • המורה ביקשה להרים את הכיסאות. כבר יצאת מהכיתה, ופתאום נזכרת שלא הרמת את הכיסא…האם תחזור?
    • אתה רואה ילד קטן בקניון שנראה אבוד. האם תמשיך הלאה בקניות ותשכח מהעניין?
    • סבא וסבתא שלך עוברים דירה וצריכים עזרה כדי לארוז את חפציהם. האם תוותר על שעות הפנאי שלך לטובתם?
    • יש כמה חבר'ה שנוסעים פעם בשבוע לשמח חולים. חבר שלך מנסה לשכנע אותך להצטרף אליהם.
    • אחד הילדים בכיתה סובל מהקנטות קשות מאחד ה"מגניבים". אם תדבר איתו בהפסקות או תזמין אותו הביתה, אולי ייפסקו ההצקות האלה. האם תעשה זאת?
    • אימא מבקשת שתחזור היום מוקדם הביתה כדי לשמור על אחיך הקטן. האם תוותר על אימון בשבילה?
    • איש מבוגר עולה לאוטובוס, ואין לו מקום לשבת. האם תקום לו מיוזמתך?
    • אתה בתור לאוטובוס ומגיע אדם ואומר שחסרים לו כמה שקלים לנסיעה. האם תציע לו את הכסף שדרוש לו?
    • אתה עובר לייד דוכן התרמה לילדים חולי סרטן. האם תתרום?
    • בשכונה שלך מסתובבת מכונית, וקוראת לאנשים לתרום דם. האם תתרום?
    • חבר מתקשה בהכנת שיעורי בית. האם תעזור לו בלי שיבקש?
    • ראית אדם משליך קופסה ריקה על המדרכה. האם:
      1. תעיר לו על כך?
      2. תיקח את הקופסה, ותזרוק אותה לפח אשפה.
    • לא תעשה דבר: זו לא בעיה שלך.
    • אשה מבוגרת סוחבת סל כבד. האם תציע לה עזרה?

    ב.נתינה חומרית ונתינה רוחנית

    מציגים בפני התלמידים חפצים ותמונות, ועליהם להגיד באיזו תרומה מדובר.

    דוגמאות לחפצים ותמונות:

    • חיוך
    • כיסא באוטובוס
    • קבצן
    • לב
    • שלט רחוב
    • אוזן
    • סל קניות

    * מי מוכן לחלק את התרומות לשתיים: חומרית ורוחנית?

    * מה קשה יותר לתת: כסף או שווה כסף, או מילה טובה?

    אפשר גם אחרת

    זה להקשיב לרצון האחר,

    זה לדעת לקבל שלא כולם כמוך,

    זה לסלוח על שגיאה של אחרים,

    זה להתחלק באושרו של היקר לך,

    כאילו זה אושרך,

    זה להיות שם, גם כשאינך שם,

    זה לוותר, לפעמים, על מלחמת

    הכוחות,

    זה לאפשר לאחרים לטעות,

    זה לדעת לקבל.

    לדעת לתת זו חווייה.

     

    לחלק את השיר לכל אחד.

    כל אחד יבחר את הדבר הקשה יותר, או הקל יותר, בשיר, וינסה להסביר מדוע הוא מרגיש כך.

    סבב, ודיון.

    למעלה

    השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

      ּ