צרו קשר
ּ

פרשת מוחמד מנצור

תקציר:

צעיר ערבי הוכה קשה ע"י חבורת בריונים, בגלל שהוא ערבי.

מה דעתך על המקרה?

מה היית עושה?

סיפור התגובה שלנו, בבית הספר.

שיחה.

המטרה:

  1. להתמודד עם השנאה חסרת ההבחנה לערבים
  2. לחזק את האמירה שכל בני האדם נולדו שווים, ושעלינו לכבד כל אדם

קריאת הידיעה מ"הארץ" על ההתקפה הבריונית על מנצור.

* לחלק לתלמידים דף עם המילים:

  • עצב
  • בושה
  • סיפוק
  • נקמה
  • פחד
  • השפלה
  • לא נוגע לי
  • גזענות
  • שנאה

* כל תלמיד בוחר את המילה המתאימה בעיניו.

במעגל, התלמידים מסבירים למה הם בחרו במילה הזאת, ומה הרגישו במהלך הסיפור.

  • דיון.
  • יש כאן מי שמכיר ערבי? שדיבר איתו?
  • מה לדעתכם מרגישים יהודים כשהם שומעים את הסיפור הזה?
  • ומה מרגישים ערבים?

והנה מקרה אחר, הפעם – עם אתיופים. זה קרה לג'ג'או בימרו, סטודנט באוניברסיטה, יוצא יחידה מובחרת- "מגלן". הוא יצא עם חבריו, אתיופים גם הם, ממועדון בחיפה, כשלידם התחילה קטטה, שלא נגעה להם. למקום הגיעה ניידת, והשוטרים, ללא שאלות או נסיון להבין מה קרה, התנפלו על האתיופים. שוטר בעט באחת הבנות, ולאחר שהתמוטטה, סטר לה ואיים עליה בשוקר חשמלי. הוא ריסס גז פלפל על כל מי שהיה בקרבתו. "השוטר ריסס אותי ישירות לעיניים, ולאחר מכן, בעודי סובל מעיוורון טוטאלי למשך כמה דקות, הפעיל נגדי שוקר חשמלי, ללא אזהרה וללא כל צורך. חטפתי את זרם החשמל ישירות אל מפתח הלב. בעודי זרוק שם באמצע הלילה, מרוסס ומחושמל על לא עוול בכפי, צעק לי השוטר, בליווי קללות וגידופים נוספים: "תחזור לאפריקה!"

  • יש משהו דומה, בשני המקרים האלה?

– בשני המקרים יש התנפלות פראית של חזק על חלש; ובשניהם הסיבה היא שנאה גזענית וחסר הבחנה.

 

ההתקפה על מנצור בטבריה

הארץ, 28.1.09

חבורת צעירים יהודים מטבריה תקפה אתמול בלילה צעיר ערבי באמצעות אלות בעת שטייל בטיילת בעיר, ופצעה אותו באורח קל. המשטרה עצרה שמונה נערים בני 14- 16 מטבריה וכן נער בן 19, החשודים שחבטו בצעיר, תושב מג'ד אל כרום, בגלל מוצאו.

אמו של מנצור,וופא, סיפרה שבנה, שעובד בגן אירועים ליד המושבה מגדל, בא לטבריה אמש לאחר שסיים את עבודתו. הוא סיפר לה שקבוצת הצעירים שנתקלה בו בטיילת, שאלה אותו אם הוא תושב העיר. לאחר שהשיב בשלילה, שאלו אותו אם הוא תושב אחד הכפרים הערביים בצפון, ולפני שענה להם, הפילו אותו על הריצפה, התחילו לחבוט בו באלות ולבעוט בו. תוך כדי המכות הזהירו אותו שלא ישוב יותר לעיר.

אנחנו לא היינו שם, ואיננו מכירים את המשתתפים. יש לנו מה לעשות בקשר עם מה שקרה?

בבית הספר, קיימנו שיחות על המקרה, ותלמידים הביעו את דעתם.

בסוף השיחה, שאלתי מי מעוניין לנסוע למנצור ולומר לו: "אני לא כזה!"

הפניית השאלה גילמה בתוכה אתגר ערכי. למעשה, מבלי לומר זאת במילים, שאלתי כל אחד בכיתה: "האם תהיה מוכן לצאת מתוך הפינה החמה והמוגנת של משפחה, חברים וכיתה, ולומר שם, בחוץ, דברים שאתה מאמין בהם?" בתקופה שלנו, דבר כזה כלל איננו מובן מאליו. להיפך: מהרבה בחינות, הוא יוצא דופן, ומצריך החלטה מודעת. ואם הנער איננו בן קיבוץ, ואם הוא חי בטבריה, הוא אף מסתכן בפועל ממש. אם ייוודע לבריונים שתקפו את מנצור שהוא השתתף במשלחת כזאת, הם עלולים לתקוף גם אותו.פידל, נער רגיש ומוסרי, החי בטבריה, הזדהה עם התביעה המוסרית, אבל חשש שיותקף, ובא אליי להסביר את עצמו. לא יכולתי להתעלם מחששותיו; אבל עד היום אני מצטער שהחליט לא לבוא איתנו.

34 חניכים הביעו את רצונם לנסוע, אבל היה מקום רק ל-18. בסופו של דבר נסעו 13, וכמלווים- פאתן, שמשפחתה חיה בכפר של מנצור, ואני.

בבית המשפחה, במג'ד אל כרום, חיכו לנו מוחמד ואמו- אישה נאה, מאוד סימפטית, ומדברת היטב עברית. על השולחנות היה כיבוד שהוכן בתשומת לב. ניכר היה שהמארחים החשיבו מאוד את הפגישה הזאת.

בפתיחה אמרתי שמאוד איכפת לנו מה שקרה למנצור. נתנו לו כשי עציץ יפה, ואמרתי שהמקרה זעזע אותנו; ושאנחנו שוללים בחריפות את הבריונות הזאת. ואז סיפר מנצור את סיפורו. הוא דיבר בשקט, בצורה שקולה. יותר משהיה בדבריו כעס, היה בהם עלבון.

שאלתי, "מה כאב לך יותר: הפגיעה הפיזית, או ההשפלה?" ההשפלה, אמר.

עתה, ביקשתי מהחניכים שלנו שיאמרו את הרגשתם, על מה שקרה.

"אני מתביישת", אמרה קמה מי"ב. "לא ציפיתי מבני העם שלי, שכל כך סבל מידי אחרים, שכך יעשו". היא הזכירה אותי, כמי שהביא לתשומת ליבם את המקרה, ואת החשיבות של עשייה, בעקבותיו, ודברה על שאיפתה לכבוד הדדי ויחסים טובים בין שני העמים. אחר כך דיברה ליאת, מכיתה י"א.

"לא הכרתי ערבים", היא אמרה, "וכמו אחרים- חששתי מפגישה איתם. אבל היום אני עובדת עם ערבים (בבית מלון בטבריה), ואני רואה שהם בני אדם טובים- כמונו. אנו חייבים ללמוד לחיות יחד, ולכבד אחד את השני.

"אני מכירה את החבר'ה שהתקיפו את מנצור. אלה עבריינים שהמשטרה מחפשת כבר הרבה זמן. הם התאספו יחד על יד "המשביר", ופשוט החליטו לתפוס ערבי ולתת לו מכות. אני דיברתי איתם, ואמרתי להם שלא יתייחסו כך לערבים; אבל הם לא הקשיבו. עכשיו הם הולכים לחטוף חזק.

"בעצם, אני הייתי יכולה למסור את השמות שלהם. אבל הם היו מגלים שעשיתי זאת, ופוגעים בי- שורפים את הבית שלי, אולי."

אימו של מנצור דברה בהרבה כאב: "אני מאוד מעריכה את הביקור שלכם- הרבה תודה לכם. באו אלינו אנשים- גם יהודים- כדי לומר לנו כמה זה אכפת להם, ושהם איתנו.

"עד המקרה שקרה למוחמד, לא דאגתי לו הרבה.'סע לאן שאתה רוצה; תבלה איפה שאתה רוצה ', הייתי אומרת לו. היום, כל יציאה שלו מהבית ממלאת אותי חרדה.

"כשצלצלו לי מבית החולים, ב-2 בליילה, מייד ידעתי במה מדובר. אתם מתארים לעצמכם מה טלפון כזה עושה לי? ואחר כך, בזמן הנסיעה לבית החולים- זה היה קשה מאוד.

"אני מאמינה שאתם ואנחנו מוכרחים למצוא את הדרך לחיות יחד. אם לא, זה יפגע גם בנו וגם בכם.

"אני משתתפת במפגשים יהודיים- ערביים; וגם נסעתי לבית ספר בכפר סבא, לדבר על היחסים בינינו. אבל יש מקרים שכואבים לי מאוד. חברה שלי סיפרה לי שהיא נסעה עם ביתה ברכבת, ודיברה איתה ערבית. אחרי כמה דקות אמר לה נוסע שישב לידן: "תפסיקו לדבר ערבית. אני לא יכול לשמוע שמדברים בשפה הזאת!"

"האם אין אצלכם אנשים שרוצים נקמה, על מה שקרה?" שאלתי. "לא", אמרה. "לאנשים זה כואב, והם מודאגים. אבל לנקום?- לא".

עוד כמה חניכים השתתפו בשיחה המרגשת הזאת. ללא ספק, הדברים נגעו לכל מי שהיה שם. סיימנו בהרגשה טובה. אולי לא שינינו את העולם; אבל עשינו מה שיכולנו.

למעלה

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ