צרו קשר
ּ

"מתייחסים כאן לסיגל כמו לכלב!"

תקציר:

יחס משפיל של חניכים לנערה חדשה ושונה.

תיאור המצב, ושיחה על כך בכיתה.

מה דעתכם על המקרה?

כיצד היית אתה נוהג?

האם המחנך צדק בהביאו את המקרה לשיחה?

המטרה:

  1. לעורר מחשבה בהקשר להתייחסות אל זר נחות בקבוצה; לחזק עמדה של התייחסות פעילה לשיפור המצב.
  2. להראות שהדיכוי פועל כבומרנג

הזמן: 45 דקות

המסגרת: כיתה

השיעור:

פתיחה: אתם מכירים את המצב של התרנגולת בלול, ששאר התרנגולות מתנפלות עליה ומנקרות אותה, עד שבסוף מביאות למותה?

האם יש מצבים כאלה גם בכיתות בבית ספר?

מדוע זה קורה? מה מושך תלמידים להכות ולהשפיל דווקא את החלש וחסר האונים ביותר?

  • זה קיים בכל קבוצה?
  • זה דבר שאפשר להתמודד איתו? כיצד?

הינה סיפור שקרה במוסד החינוכי בקעת כנרות.

המנחה יציג את הרקע למקרה: קליטה גדולה של ילדי חוץ בשנות ה-90, חלקם- תלמידים ברמה נמוכה, חלקם- ילדים ממשפחות הרוסות. מטרות הקליטה הזאת היו:

  1. השתתפות פעילה שלנו במשימה לאומית בעלת חשיבות גדולה. לא לדבר על הדברים, אלא לעשות אותם בעצמנו.
  2. הגדלת המוסד, כדי שיוכל להמשיך להתקיים.

ובכן – קלטנו, ובכמויות גדולות: כל קבוצה הוגדלה בשליש. ניסיון בקליטה מסיבית מסוג זה- כמעט לא היה; והרף שהצבנו לקבלה היה נמוך מאד. כך קרה, שקלטנו, בין השאר, ילדים שלא התאימו למסגרת שלנו. אם נזכור שהפנימייה עדיין הייתה קיימת, ושהילדים החדשים שובצו, בהוראה שלנו, בין בני הקיבוץ, בחדרי השינה, במקומות הישיבה בכיתה, וכו'- רק אז נבין איזה הלם נגרם כאן לשני הצדדים. שני עולמות נפגשו, מוטב לומר- התנגשו כאן, כאשר ילדי החוץ הם תמיד במצב של חולשה.

זהו מצב שמזמין עימותים. מה תפקיד המחנך, במצב הזה? האם להתערב באופן פעיל? לחכות שיפנו אליו.? ואז- באיזו צורה יפעל נגד הדיכוי שיתפתח?

דיון קצר.

מסע ההשפלות של סיגל

מתוך "לחפש את הניצוץ" מאת אהוד שמיר

היום בהפסקה ניגשה אלי סיגל, ילדת חוץ, ואמרה:

"אהוד, באתי עכשיו לשולחן שלי, בכיתה, וראיתי שירקו עליו. כך זה קורה הרבה פעמים, ואני לא מוכנה לזה." נדהמתי, ולמען האמת- לא לגמרי האמנתי. "ירקו? את בטוחה במה שאת אומרת?"

סיגל, בהתמרמרות: "כן, אני בטוחה. ולפעמים לא רק יורקים, גם שמים את הנזלת שלהם". עדיין לא השתכנעתי לחלוטין. ניגשתי אל שלוש בנות אחרות שהיו בכיתה- גליה, ירדן ויפעת, ושאלתי: "בנות, זה נכון שיורקים על השולחן של סיגל?"

"בטח!", הייתה התשובה; ולא רק יורקים"…

אני: "מי עושה את זה?"

הבנות: "הבנים".

אני: "ואתן? מה דעתכן על זה? אתן אומרות משהו?"

ירדן: "כן, אבל זה לא עוזר. הם ממשיכים."

בנקודה זו, אני מציע לעצור. חשוב שהחניכים ירגישו את האחריות נופלת עליהם, אפילו בקירוב.

  • לבקש חמישה מתנדבים, שייצרו מעגל פנימי, וישוחחו ביניהם. אם מישהו אחר רוצה להביע דעה, הוא יישב על כיסא ריק, ביניהם. השאלה לדיון: מה על המחנך לעשות, במקרה הזה?
  • המשך הקריאה:

אני: ( לבנות) "אם אביא את הבעייה לשיחה של הקבוצה- האם תהיו מוכנות להביע את דעתכן?

יפעת: "אני לא אדבר. לי זה לא מפריע".

אני: "כי לא עושים את זה לך. עושים זאת למישהו אחר".

יפעת: "נכון".

ירדן: "אני אגיד את דעתי".

גליה: "גם אני".

בפתיחת השיעור, אמרתי שחבר אחד בקבוצה נפגע מאד מדבר שקרה. סיפרתי על כך לשלוש בנות, ושתיים מהן אמרו שיגידו את דעתן. "מי רוצה לדבר?"

ירדן נטלה את רשות הדיבור: "יורקים על השולחן של סיגל", ואני רשמתי את דבריה על הלוח, והקפתים במסגרת. איש לא יכול היה לטעות במסר: אני ייחסתי לדבר הזה חשיבות גדולה מאוד.

מייד החלו צחקוקים והערות ציניות מצד כמה מהבנים. סופי (מטפלת- מחנכת) בלמה את הדקירות בעודן באיבן. ואני שאלתי: "האם זה הכל?"

מייד הוסיפו איילת, רונית, גליה וירדן:

"קוראים לה בשמות גנאי".

"כשהיא עוברת, מסתובבים וסותמים את האף."

"הבנים ניגשים אליה, ותוקעים לה גרעפס באוזן".

"קוראים לה : מלוכלכת".

"לא רוצים לשבת לידה בשולחן."

"משפילים אותה על כל צעד ושעל."

ידעתי שעדיין אין זה הכל. שאלתי: "וגם זורקים אבנים?"

תשובה: "את זה עושים ילדים מ"ספיר" (כיתה ח' המקבילה), לא מהכיתה שלנו".

הוספתי את המשפטים הקצרים האלה לפי הסדר, והרחבתי את המסגרת כדי להכיל גם אותם. שוב היו כמה הערות מגחכות על המסגרת ועל מה שבתוכה, אבל המראה והריכוז הזה השפיע חזק על רבים.

כאן התערבה גליה: "אתה לא יכול להשאיר מסגרת סגורה. אתה צריך להשאיר פתח."

אני: "פתח- לשם מה?"

גליה: "יש גם דברים טובים."

אני: "בבקשה. מה הם?"

גליה: "יש כאלה שמנסים לעזור לסיגל".

איילת: "יש חברים שמתייחסים אליה כמו לכל אחד אחר."

פתחתי את הפתח, ורשמתי את הדברים האלה.

יפעת: "מי שעוזר- לא עושה את זה סתם. הוא עושה, כי הוא רוצה לקבל משהו, כי כדאי לו."

אני: "כלומר, אני צריך למחוק את הפתח והמשפטים שהוספתי?"

גליה ואחרים: "לא, זה לא כך."

אני: "או קיי- הנה לפניכם התמונה: זה היחס שמקבל כאן חבר קבוצה."

גליה, בהתמרמרות שיצאה מהלב: "אני חושבת שזה ממש נורא. מתייחסים כאן לסיגל כמו- כמו לכלב." ובהבזק של ראייה חריפה, של מסתכלת מהצד: "זה לא אנושי, מה שקורה פה. לקחת אדם שנמצא פה ולדבר עליו כך, בנוכחות כולם."

ידעתי שהיא צודקת, אבל אם ניתן לדברים להמשיך לקרות כפי שקרו עד כה, זה יהיה נורא עוד יותר. התעלמתי מדבריה והמשכתי בשיחה. אמרתי: "אני מסתכל על מה שכתוב על הלוח, ומוציא מזה כמה מסקנות: בקבוצה הזאת אין יחס שוויוני, ויש כאן התעללות, ואף הנאה מההתעללות."

ענת: "זה נכון. יש כאן חבר'ה שנהנים מזה.

אני: "האם יחס זה מאפיין את כולם?"

כאן באו הערכות שונות. הסתבר מהן, שיש כמה "מובילים", והשאר-פסיביים.

אני: "מה קורה לחבר'ה הפסיביים, שנמשכים?

שביט: "אני אינני מוביל, אבל כשאחרים פוגעים, גם אני משתתף, ונהנה מכך."

ירדן: "אני בהתחלה דיברתי נגד, אבל מה זה עוזר? לא שומעים לי, וממשיכים. כבר התרגלו בקבוצה שככה זה, ואי אפשר לשנות."

אני: שימו לב כמה קל לראות דברים ולבקר אותם אצל אחרים. ראינו את הסרט "הנחשול"( על עלייה של פשיזם בבית ספר רגיל) ואתם אמרתם: "היום, אחרי שראינו את הסרט, דבר כזה לא יכול לקרות כאן. אבל הנה זה קורה כאן, ואין תגובה. ולא מפריע לכם שזה נוגד כל יחס של כבוד והתחשבות בין בני אדם."

סופי: "בעיני, מה שהולך פה עם סיגל זה ממש נורא. אתם פוגעים בה, ואינכם מרגישים שאתם בעצמכם נפגעים לא פחות, ומאבדים את האנושיות שלכם. היום סיגל היא השעיר לעזאזל. מה יהיה מחר, אם, וכאשר, היא תלך? אז, הרי תמצאו לכם עוד שעיר לעזאזל, ואין לזה סוף. ההתנהגות הזאת מדאיגה אותי, כי מי שנוהג כך היום, ינהג כך גם בגיל מבוגר, ואיך תיראה אז החברה שתחיו בה?

אני: דיברתם כאן על יחס כמו אל חיה, אבל- תיזכרו ב"בעל זבוב". איפה נמצאת החיה באמת?

לאחר השיחה, ניגשה סיגל, קודם אלי, ואחר כך לסופי, והודתה לנו על מה שהיה. ודאי שגם בשבילה זו הייתה שיחה קשה, אבל היא, הקורבן, שכל יום התייסרה מחדש בהשפלות נוספות, לא פקפקה אף רגע שזו הדרך הנכונה, למרות הכאב.

סיגל פנתה אלי בבקשת עזרה. האם הייתי צריך להתערב.? אם כן – כיצד?

האם להעיר הערה כללית בכיתה? האם לגשת באופן אישי לחניכים שמתעללים בסיגל ולהעיר להם על כך? האם יש אפשרות אחרת?

המשך הקריאה עד עמ' 14 אמצע: "בנוכחות כולם".

האם גליה צודקת? האם מותר היה לי להביא כך, באופן כל כך גלוי וחושפני, את הבעיה בפני הקבוצה?

אין צורך להשיב על כך תשובה ישירה. התשובה ניתנת על ידי סיגל עצמה, בהמשך.

המשך הקריאה, עד הסוף.

האם ההתערבות שלי באירוע הזה לא הייתה חריפה מדי? חודרנית מדי.? האם זה לא מסכן את היחסים בתוך הקבוצה, ואת היחסים ביני לבינם?

כן; יש כאן סיכון; אבל הוא הכרחי. מי שמחליק על הדברים מלמעלה, מאפשר, למעשה, את המשך ההתעמרות בסיגל, וזה דבר שלא ייתכן, כי לסיגל אין הגנה אחרת.

ריגשות אשמה: האם זה טוב? (אחרי התעללות בילד חוץ)

המטרה: להראות שישנם רגשות כאלה, ושהם חשובים, ויכולים לחזק צדדים באישיות.

השיעור:

נזכיר שוב את מקרה ההתעללות בסיגל.

  • מה לדעתכם נשאר לסיגל מהמקרה הזה, מהתקופה הזאת?

– בוודאי כאב עצום, ורגש השפלה ואפסות. אולי- האשמת הנערים שכך עשו לה. וכלפיי? המון אסירות תודה.

  • מה נשאר לנערים שכך התנהגו אליה? הם רוצים לשכוח את מה שקרה? אולי- מנסים להדחיק? אולי מתבדחים על כך?
  • אתם זוכרים דברים קשים שעשיתם למישהו, או שמישהו עשה לכם?
  • קריאת הקטע על ילד החוץ שהתעללו בו: יונתן שרון: "חכמים על חלשים".
למעלה

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ