צרו קשר
ּ

הטרמפיסט: "שחקי כי באדם אאמין"

תקציר:

אם יעצור אותך אדם ברחוב ויבקש 20 שקל – כי אין לו כסף לנסיעה הביתה: איך היית מגיב? שיחה.

קריאת הסיפור על הטרמפיסט שגנב כסף מהנהג בגלל מצב קשה בבית.

המטרה:

לתת אמון באדם; אבל לא באופן מוחלט

השיעור:

לקרוא או להשמיע או לשיר את הבית הראשון של "שחקי" של טשרניחובסקי.

 

שחקי, שחקי על חלומות

זו אני החולם שח

שחקי כי באדם אאמין

כי עודני מאמין בך.

 

  • מה פירוש "שחקי"?

– צחקי

  • למה הבחורה צוחקת?

– כי טשרניחובסקי מאמין באדם

  • מה היא חושבת?

– שאי אפשר להאמין באנשים.

  • ומה דעתכם?
  • ספרו על מקרה שבו נתתם אמון, וצדקתם; או, לחילופין, האמון הופר.
  • הסיפור שלי: עמדתי ברחוב קפלן בתל אביב, לייד שרונה. לפתע עצרה ליידי בחורה על אופניים, ופנתה אליי:

"סליחה, תוכל לתת לי 20 שקל? יצאתי מהבית ולא שמתי לב שאין לי מספיק כסף לחזור.

  • מה לדעתכם הייתי צריך לעשות? מה אתה- את הייתם עושים?

התלבטתי: האם היא מנסה "לחלוב" אנשים, בתקווה שזה יילך לה? ואז נזכרתי בבן שלי, שנתקע פעם בטבריה בלי כסף, וכשהסביר את מצבו, נתן לו מישהו כסף לחזור הביתה.

  • יש כאן מישהו שהיה חושב על דבר כזה: לבקש כסף מאדם זר?
  • נתתי לה את הכסף.
  • קריאת הסיפור על הטרמפיסט, עד הפרק הלפני אחרון: "עוד נקודת חובה ברשימת האכזבות".
  • הגנה וביקורת על הטרמפיסט

 

ארבעה מתנדבים:

– שניים מצדיקים את הטרמפיסט, ושניים מגנים אותו.

– כיסא פנוי לדעה מהחוץ.

  • דיון.
  • ומה אריה צריך היה לעשות?
  • המשך קריאה.
  • מה דעתכם? אריה נהג נכון?
  • סיום הקריאה.

 

ידיעות הקיבוץ 16.12.16

 

הטרמפיסט

אריה ברזילי, מגן

התחיל להחשיך, השמיים התקדרו ונעשה קר. נהגתי הביתה לאחר ביקור אצל חבר המאושפז בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הייתי עייף במקצת, ועצוב מאוד, כי מצבו של החבר אינו מעודד. אבל במכונית היה חם ונעים, ומוזיקה קלסית התנגנה ברקע. הייתי לבד.

גשם החל לטפטף, והפעלתי את המגבים. הכביש היה כמעט ריק. באחד הצמתים הבחנתי בתחנת אוטובוס ריקה מאדם. כשחלפתי על פניה הבחנתי בדמות מכונסת בעצמה יושבת בתחנה. עצרתי את המכונית ונסעתי רברס כמה מטרים. ואכן, ישב שם חייל, כנראה חיכה לאוטובוס. מי יודע מתי בכלל יעבור כאן אוטובוס?

אני יודע שלחיילים אסור לנסוע בטרמפים, אך חשבתי שאולי ייעתר להצעתי לנסוע אתי, בעיקר לאחר שיראה את שערות השיבה שלי וישמע את מבטאי. "לאן?", שאלתי אותו, והוא הוציא את ידו מכיס המעיל וסימן לי להמשיך לנסוע. לא ויתרתי, ולבסוף הוא התרצה וענה לי.

"בוא, עלה, אני מגיע לשם".

"אבל אסור לי לקחת טרמפים. תודה, בכל אופן."

"אל תדאג, אף שוטר צבאי לא יראה אותך במזג אוויר כזה. עשה לי טובה, משעמם לי לבד. חוץ מזה, יש לי נכדים בצבא, והייתי רוצה שמישהו יעצור ויציע להם עזרה אם הם יהיו תקועים בגשם ובקור באמצע שום מקום." החייל השתכנע, קם ממקומו ונכנס למכונית. הורדתי ממושב הנוסע את התיק שלי והנחתי אותו למטה, לרגליו.

החייל הודה לי, והתחלתי לפתח איתו שיחה. סיפרתי לו קצת על משפחתי, על הקיבוץ ועל הביקור אצל חברי בבית החולים. בחוש הששי שלי קלטתי שהמילה בית חולים מעוררת בו התרגשות. הוא סיפר לי שהוא נולד ביישוב קטן במרכז הארץ, ושאלתי איך הוא הגיע לכאן בשעה כזאת באמצע השבוע.

בהתרגשות רבה הוא סיפר לי שגם הוא חוזר מביקור בבית חולים, מאסף הרופא בבאר יעקב. אמו חולה מאוד ומאושפזת במצב די קשה. הוא הבן הבכור של המשפחה, וכואב לו מאוד על כך שאינו יכול לעזור להם כלכלית. בלבי חשבתי: איך אוכל לעזור לו? אולי עזה כספית? אולי, אבל חששתי להעליב אותו. שתקתי, וגם הוא.

המשכתי בנהיגה שקוע במחשבות. הגענו לצומת הקרוב למחנה, והוא ביקש ממני לעצור לו. למרות התנגדותו החלטתי לסטות מהדרך ולנסוע עוד שני קילומטר עד למחנה. "תודה, לא אשכח אותך", לחץ את ידי בהגיענו למחוז חפצו. "עזוב, אני שמח שיכולתי לעזור במשהו", השבתי בחיוך ונסעתי לקיבוץ.

………….

כעבור יומיים, צלצל הטלפון. המספר אינו מזוהה. מצדו השני של הקו קול נעים של אישה צעירה. "שלום, אני מדברת עם מר ברזילי?"

"כן", אבל אני לא מר. תקראי לי אריה", ביקשתי. "איך אוכל לעזור?"

"לפני יומיים מצאתי ארנק בפתח המשרד שלי במחנה הצבאי שבו אני משרתת. לפי התעודות הבנתי שהוא שייך לאריה ברזילי מקיבוץ מגן."

"כן, זה אני," אישרתי. "מחנה צבאי? באיזה מחנה מדובר?"

התברר שזה המחנה שבו הורדתי שלשום את הטרמפיסט שלי. "תודה לך! איך אוכל לקבל את הארנק?"

"תגיע למחנה, תפנה לש"ג ותבקש ממנו להתקשר לנורית, הפקידה של המג"ד. אני כבר אביא את הארנק לשם", אמרה בקולה האדיב והנעים.

הצטיידתי בחפיסת שוקולד, ומלא סקרנות נסעתי למחנה. החניתי בחוץ והלכתי לש"ג. הוא ידע במה מדובר, והתקשר לנורית. חיילת יפה וחייכנית הגיעה לשער בריצה וארנק בידה. כמעט בכוח אילצתי אותה לקחת את השוקולד. "תחלקי לחיילים", שכנעתי אותה.

איך הגיע הארנק למשרד המחנה, שאלתי את עצמי. ייתכן שברדתו של הטרמפיסט מהמכונית, נפל הארנק לארץ. הרי בחושך לא היה אפשר לראותו. מישהו מצא אותו לייד השער והביא אותו למשרד המג"ד כדי להחזירו לבעליו. יש עדיין אנשים טובים, חשבתי לעצמי.

הגעתי הביתה ופתחתי את הארנק. כל התעודות במקומן. לא חסר דבר. פתחתי את התא בו מוחזק הכסף, והנה הוא ריק. זכרתי שהיו שם כמה שטרות של 100 שקל. לפתע נתקלתי בפתק מקופל. פתחתי אותו, וראיתי שהוא מיועד לי. קראתי אותו בנשימה עצורה:

"שלום לך, אריה ברזילי. אני מבקש מעומק הלב את סליחתך. סיפרתי לך בקצרה על מצוקתי הקשה לנוכח מחלת אמי. ראיתי שאתה אדם טוב, אבל התביישתי לבקש עזרה. לא עמדתי בפיתוי, ועשיתי מעשה שלא ייעשה. "לוויתי" את הכסף שהיה בארנקך. הוא יעזור במשהו למשפחה שלי. כתבתי "לוויתי", ואני מתכוון לכך. אני מבטיח לך בהן צדק שעם שחרורי מהצבא אחזיר לך את ה"הלוואה" מהמשכורת הראשונה שאקבל. אני יודע מאיזה קיבוץ אתה . שוב סליחה, ותודה. הטרמפיסט."

התלבטתי אם להגיש תלונה למשטרה, ובסופו של דבר החלטתי שלא. אם הסיפור שלו נכון, ורציתי להאמין שהוא נכון, ארשום עוד נקודת זכות ברשימת האמון באדם. ואם אין הוא נכון, לכל היותר ארשום עוד נקודת חובה ברשימת האכזבות.

………………………….

זמן רב חלף מאז, אולי יותר משנתיים, והמקרה פרח מזיכרוני.

לפני יומיים, כהרגלי בכל צהריים, הלכתי לתא הדואר שלי. בתוך כל הניירת, מתחת לעיתון, מצאתי מעטפה סגורה היטב ועליה בכתב יד לא מוכר: "אריה ברזילי, קיבוץ מגן". הפכתי את המעטפה לראות את שם השולח, אך הייתה כתובה שם רק מילה אחת: "הטרמפיסט".

התיישבתי על הספסל שמול תאי הדואר, ופתחתי את המעטפה. וטוב שהתיישבתי. במעטפה היו שישה שטרות של 100 שקלים, בדיוק הסכום שהיה חסר בארנקי לפני שנתיים. והיה שם גם מכתב קצר:

"שלום אריה היקר. כמו שהבטחתי, אני מחזיר לך את ה"הלוואה" שלקחתי ממך ללא רשות. רציתי להוסיף ריבית, אבל ידעתי שאתה עלול להיעלב. אגב, אמא בסדר, וגם המשפחה. אני מודה לך על שלא פנית למשטרה אלא האמנת בי. מאחל לך זקנה טובה ובריאות. הטרמפיסט".

למעלה

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ