צרו קשר
ּ

הטרדה מינית ואונס

הטרדה מינית ואונס

הטרדה מינית

המטרה: להבהיר ולחדד התייחסות להטרדה מינית.

המסגרת: כיתה

הזמן: 45'.

השיעור:

כתיבת הכותרת על הלוח: "הטרדה מינית".

מה זה אומר לכם?

לשמוע ולברר כמה מהדעות, בלי להיכנס לעומקן.

  • לחלק את הדף עם היגדים לגבי הטרדה מינית.
  • כל אחד בוחר היגד, ומתייחס אליו.
  • במליאה, עוברים על ההיגדים לפי סדר, שומעים את ההערות של התלמידים, ודנים בכל היגד.

ההיגדים:

  • כל אמירה בעלת אופי מיני היא הטרדה מינית
  • אם הערה בעלת אופי מיני נאמרת כהתלוצצות, זו אינה הטרדה מינית.
  • מתבגרות סובלות יותר ממתבגרים מהטרדה מינית.
  • הטרדה מינית עלולה לגרום לפגיעה קשה.
  • לא הייתי מנפח את העניין ביחס להטרדה מינית. צריך להתעלם ממנה, והיא תיפסק.
  • "כוסית" היא מילה מעליבה ופוגעת.
  • אני שונא אנשים שלאמירות מיניות חמורות וגסות, מתייחסים בהומור ובסלחנות.
  • יש הבדל גדול בין הטרדה מינית מילולית לבין הטרדה מינית פיזית.

הערה: לגבי המילה "כוסית": זו מילה שהתקבלה על ידי רבים; אבל אין זה אומר שצריך לתת לה לגיטימציה. אני מציע לשאול את הבנות מה יחסן למילה הזאת, ולקיים על כך דיון. מניסיוני, בנות לא מעטות מסתייגות ממנה, אך אינן מעיזות לומר זאת בקול רם. הדיון הזה נותן אפשרות להסתייג, להשמיע קול שונה.

הערה נוספת: להיגד הראשון: "כל אמירה בעלת אופי מיני היא הטרדה מינית": לא, אין זה כך. אמירה כמו: "שני שדייך כשני עופרי צבייה, הרועים בשושנים" (שיר השירים) מתארת את היופי שבגוף האישה, ואיננה באה לפגוע או להנמיך.

אחרי הדיון על ההיגדים, אני מציע לקרוא את המאמר של קרול שקשפט: "חובה להילחם באלימות מילולית בכיתה ובבית הספר". נקודות חשובות שלא יובהרו בדיון, או שלא יושם אליהן מספיק לב, מבוררות כאן, ומודגשות היטב. לאחר הדיון, המאמר מקבל הקשבה טובה, ומחשבה.

המאבק באלימות מילולית בכיתה

מאת קרול שקשפט. ק. ע.

האלימות שקיימת הכי הרבה בבתי הספר היא אלימות מילולית (של דיבור). תלמידים משמיעים מילים של לעג כלפי תלמידים אחרים, כלפי מוצאם (הארץ שממנה באו), ה בביטויים מיניים, בעיקר מצד בנים, כלפי בנות. הם מכוונים כמעט כלפי כל הבנות, בלי שהן יכולות להתנגד לכך. לגלוג (לעג) מצד ילדים כלפי ילדים אחרים קיים בכמות גדולה בכל בתי הספר ובכל השכבות.

תלמידים מתייחסים להצקות מילוליות כחלק מהחיים בבית הספר. לרבים מהם ההצקות נאמרות בצורה "חברית." הם צוחקים על נקודות שונות באופי של חבריהם "סתאאם", "בצחוק", ובאותו הזמן הם צוחקים גם על אחרים שאין להם קשר איתם. בעוד הלגלוג בין חברים מקובל כמעשה חבר'מני (שמתאים לעשות), גם אם הוא פוגע, הלגלוג כלפי אחרים עלול לפגוע בצורה קשה.

אחת ההצקות הכי מקובלות היא כינוי בשמות לעג. כמעט כל התלמידים התנסו בביטויי לעג שנאמרו כלפיהם. עם זה, חלק מהילדים הוא מטרה ללעג יותר מאשר האחרים.

לנערות מציקים יותר מלנערים. ההצקות גם קשות להן יותר מאשר לבנים. הלעג כלפי נערות מכוון כלפי המראה שלהן, משקלן, לבושן, התפתחות גופנית מוקדמת, וכו'. הערות על רקע מיני, בעיקר כלפי נערות מפותחות מבחינה גופנית, הן האכזריות ביותר. במחקרים שונים מצאו שנערים, יותר מנערות, מציקים לאחרים. נערות מציקות מילולית (בדיבור) בעיקר על ידי רכילות מאחורי הגב, בעוד שנערים מתקיפים בצורה ישירה. ברוב המקרים בהם נערה תקפה נער, היה זה אחרי הצקות מצידו.

הלעג כלפי הבנים מופנה בעיקר לדרך ההתנהגות שלהם וחוסר ההתאמה שלהם ל"מודל הגברי". זה יכול להתבטא בחוסר יכולת בספורט, במראה שלהם, בהתנהגות עדינה, בחוסר רצון לעשן, בחוסר רצון לשתות, או בחוסר רצון לעשות שטויות. אחת הפגיעות הקשות ביותר בנערים היא כשאומרים שהם נשיים או הומוסקסואלים, או שהם לא גבריים וחסר להם מאצ'ו. לכן, יש להם צורך לספר סיפורי מעשיות על התנהגות גברית עם נערות. החשש שיחשבו שהם הומואים הוא מרכיב חשוב בפחדים של נערים בגיל ההתבגרות ומרכיב חשוב בהתנהגותם הכללית, ובהתנהגותם כלפי בנות.

מה ההשפעה שיש ללעג או לכינויי לעג?

גם בנים וגם בנות אמרו שכינויי לעג גרמו להם לתחושה רעה, לעצב, לפגיעה בהערכה העצמית שלהם, ולהרגשה של חוסר אונים.

תגובות בני הנוער לכינויי לעג הן כאלה: התעלמות (להתנהג כאילו לא אמרו לי כלום); לנסות להבין למה קראו לי כך; מאבק במי שלועג; שינוי בהתנהגות, או הצטרפות לקבוצת הלועגים כדי להגן על עצמם.

אין אל מי לפנות במקרה של הצקה מילולית

התלמידים מרגישים שאין להם אל מי לפנות. הם אינם מרגישים בטוחים לספר לאחרים, ובעיקר לא להורים או למורים. הם מרגישים לא נוח עם כינויי הלעג, ובמידה מסוימת מאשימים את עצמם שהם גרמו לכך שיכנו אותם בכינויי לעג.

התלמידים לא רוצים לספר למורים על פגיעות מילוליות מפני שהחבר'ה יראו בזה מעשה שאסור לעשותו. תלמידים המספרים למורים נפגעים פעמיים: פעם אחת פגיעה בגלל כינויי לעג ופעם שניה בגלל שהם "מלשינים". הם גם הופכים מטרה ללעג, וגם למאוימים (כאלה שמאיימים עליהם).

רק שישה אחוזים מהתלמידים סיפרו למבוגרים על פגיעה מילולית בהם. היתר- או שלא סיפרו לאף אחד, או- רק לחבר או חברה. רוב התלמידים מרגישים שלמורים לא איכפת ממקרים של לגלוג מילולי, ויש גם שאמרו שהמורים שמעו את כינויי הלעג אבל לא עשו כלום להפסיק את ההתעללות. רבים אמרו שאין למורים זמן לזה. אחרים אמרו שהמורים לא יכולים לעשות הרבה.

אונס והשלכותיו

חלוקת דפי השיר "כשאת אומרת לא" בין התלמידים.

קריאת השיר ללא הבית האחרון.

  • מה אומר השיר?
  • שכשהבת אומרת "לא", אי אפשר לדעת למה היא מתכוונת; ואולי גם היא לא יודעת.
  • על מה היא אומרת "לא"?
  • על הצעת חברות, או על רצון של הבן להתקרב אליה.
  • זה נכון? יש בנות כאלה?
  • לפי השיר, מה הבן צריך לעשות עם התשובה הזאת?

-מה שהוא רוצה. להמשיך, או להפסיק.

* אבל אז בא הבית האחרון. ומה הוא אומר?-קריאה.

– שה"לא" הוא "לא", ולזה היא מתכוונת. ואי- אפשר לפרש זאת אחרת. איך אפשר להסביר את התפנית הזאת?

בשיר הזה דנו במשפט אונס מפורסם, שקרה בקיבוץ שמרת. ומכיוון שהשיר מאפשר לבן להחליט מה פירוש "לא", הוא עלול לתת היתר לאונס. לכן הוסיף המשורר, דן אלמגור, את הבית האחרון- כדי שאיש לא יוכל לומר שה"לא" הוא בעצם "כן".

 

האונס הקבוצתי בשמרת

המטרה: לקבוע גבולות; קווים אדומים שאין לעברם.

  • קריאה וסיפור בעל פה על מה שקרה בשמרת, לפי ויקיפדיה.
  • צפייה בראיון של אילנה דיין עם יעל משמרת.

 

תיאור האונס בשמרת, והמשפט

מעשי האונס אירעו באוגוסט, 1988. הנאנסת, יעל, הייתה בת קיבוץ בת 14. האנסים היו בני 16 וחצי עד 17 וחצי.

אחד הנערים אמר ליעל שהוא יגן עליה מפני האחרים, ואז, אחרי ששכב איתה, אמר לחבריו ש"יש אחת שמזדיינת". נער אחר שיכנע אותה לנסוע איתו לשדות, ושם העביר אותה לשניים מחבריו. היו מקרים שבהם אנסו אותה יותר מנער אחד, באותו הזמן.

מעשי האונס התחילו בקיבוץ, בחדרה של יעל, ונמשכו במפעל הרהיטים בקיבוץ, בחוף הים בעכו, ועוד. יחסי המין לא היו ביוזמתה של יעל, אלא ביוזמת הנערים. לדברי יעל, המעשים נעשו שלא מרצונה ותחת איומים. לטענת הנערים, הם נעשו בהסכמה, ללא התנגדות.

יעל התלוננה בפני אחות הקיבוץ על המעשים. האחות נתנה לה טיפול רפואי, אבל לא דיווחה על המקרה. יעל אמרה שפחדה לפרסם את המעשים, ובכך לצאת נגד בני הקיבוץ.

כמה ימים אחרי סיום המעשים, שנמשכו חמישה ימים, סיפרה עליהם יעל לאימה, והיא שכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה. שנתיים לאחר הפרשה, הוגש כתב אישום באונס נגד שמונה נערים. בשנת 1992 הם זוכו בגלל הספק על ידי השופט מיכה לינדנשטראוס. השופט טען כי גירסתה של הנאנסת לא אמינה, וכי היו סתירות משמעותיות בעדותה. בית המשפט גם קבע שיעל לא הביעה במפורש סירוב לקיים יחסי מין, ולכן זה לא היה אונס. בית המשפט גם זקף לחובתה שהיא לא הגישה תלונה מייד. הוא גם הטיל ספק בטענתה ששתקה מחשש "הפירסום ברבים" ופגיעה בשמה הטוב. פסק הדין גרם לביקורת קשה בציבור. פרקליטות המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון על זיכוי ארבעה מהנערים, ואחרי דיון הורשעו הארבעה פה אחד.

בפסק הדין נאמר שחובה על הגבר לקבל את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני. אם לא קיבל, זהו אונס. אם לא קיבל הסכמה, המסקנה היא כי המעשה נעשה ללא הסכמה.

הנשיא שמגר כתב: "גופה של אישה הוא שלה, ואין היא הופכת חופשית לכל בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או עם אחר…זכותה היא לברור לעצמה בן זוג ולהחליט בעצמה למה היא מסכימה ולמה –לא."

השופט חשין ציטט את שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת לא", ודחה לחלוטין את המסר שבמילות השיר. "לא" הוא לעולם לא, ואין "לא" שהוא "כן". בעקבות פסק הדין הוסיף אלמגור לשיא את הבית האחרון שלו:

 

כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"הוא הוסיף: "האם הקטינה אשר בפחד או בהלם אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה, נחשבת כמסכימה לאקט, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה?"

על הנערים נגזרו תקופות מאסר של בין 12 ל-15 חודשים.

בפסק הדין נכתב: "חבורת נערים בני כ-17, ניצבו מול נערה בודדת בת 14,5 בלבד, והם מתעללים בה, מכים אותה ונוהגים בה כבבובת מין חסרת כל צלם אנוש."

לאחר סיום הפרשה, עזבו הוריה והיא מרצונם את הקיבוץ. בני הקיבוץ המעורבים בפרשה הורחקו מן הקיבוץ לתקופה מסויימת בהחלטת חברי הקיבוץ, ואחד מהם הורחק לתמיד.

בשנת 2007 חלה הידרדרות במצבה של יעל, ובנותיה נמסרו למשפחות אומנה. היא עצמה שהתה מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי, וכתבה מכתב התאבדות, אך לא התאבדה למעשה.

מירי גולן מחנכת למיניות בריאה

מירי גולן מקיבוץ בית השיטה, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ומנחה סדנאות. מתמקדת בנושא המיניות הבריאה.

מצורף מאמר עליה ועל עבודתה.

אתר בפייסבוק: " להיות אני- מגדר, מיניות, זהות".

טלפון: 0545811872

כדאי מאוד להזמין אותה לפגישה עם התלמידים.

ידיעות הקיבוץ, 27.12.19. מאת אפרת שלם.

המלחמה בפורנו

מירי גולן מחנכת למיניות בריאה

 

 

כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"

הוא הוסיף: "האם הקטינה אשר בפחד או בהלם אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה, נחשבת כמסכימה לאקט, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה?"

על הנערים נגזרו תקופות מאסר של בין 12 ל-15 חודשים.

בפסק הדין נכתב: "חבורת נערים בני כ-17, ניצבו מול נערה בודדת בת 14,5 בלבד, והם מתעללים בה, מכים אותה ונוהגים בה כבבובת מין חסרת כל צלם אנוש."

לאחר סיום הפרשה, עזבו הוריה והיא מרצונם את הקיבוץ. בני הקיבוץ המעורבים בפרשה הורחקו מן הקיבוץ לתקופה מסויימת בהחלטת חברי הקיבוץ, ואחד מהם הורחק לתמיד.

בשנת 2007 חלה הידרדרות במצבה של יעל, ובנותיה נמסרו למשפחות אומנה. היא עצמה שהתה מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי, וכתבה מכתב התאבדות, אך לא התאבדה למעשה.

מירי גולן מחנכת למיניות בריאה

מירי גולן מקיבוץ בית השיטה, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ומנחה סדנאות. מתמקדת בנושא המיניות הבריאה.

מצורף מאמר עליה ועל עבודתה.

אתר בפייסבוק: " להיות אני- מגדר, מיניות, זהות".

טלפון: 0545811872

כדאי מאוד להזמין אותה לפגישה עם התלמידים.

 

ידיעות הקיבוץ, 27.12.19. מאת אפרת שלם.

המלחמה בפורנו

מירי גולן מחנכת למיניות בריאה

הראיון של יעל עם יעל דיין

 

ראיון של יעל משמרת עם אילנה דיין

 

 

 

 

 

 

  • חלוקת דפים עם אמירות ושאלות. כל אחד מתייחס לאמירה או לשאלה אחת.
  • האמירות:
  • זה היה מעשה מכוער ושפל.
  • מדוע אף אחד מהנערים לא אמר להם: "עיצרו!" ?
  • כיצד היית מגדיר את היחס לנערה?
  • האם זה היה יכול לקרות גם כאן? אצלכם?
  • אילו היו מזמינים אותך להשתתף- מה היתה תגובתך?
  • כיצד, לדעתך, אפשר להסביר את התנהגות הנערים? מה היה הפגם שאיפשר להם לעשות מעשה כזה?

-לא הייתה להם תפיסה ברורה, מוצקה, של מה מותר ומה אסור. אף אחד מהם לא קם ואמר: דברים כאלה לא עושים. זה לא אנושי. מבוגר לא היה בשטח; ולהוריהם הם לא סיפרו. הקוו האדום, שמבדיל בין מותר לאסור, לא היה אצלם. האם יכול להיות שאצל רבים מאיתנו אבד או היטשטש הקוו הזה, המבדיל בין אדם לחיה?

  • הנערה: מדוע היא שיתפה פעולה? האם היא נהגה כמו הנערה בשיר ( כשאת אומרת לא)?
  • מה מקרה כזה עושה לנערים?
  • מה זה עשה לנערה?
  • אנשים במצבים מסויימים עלולים להפוך לחיות.

כלומר: שבכל אחד מאיתנו ישנה חיה, שרק מחכה להזדמנות?

  • תוך כדי הדיון, כדאי לקרוא את הקטע על ההורים של נערים במשפט אונס אחר- בתל אביב( ההורים לא ידעו דבר).
  • האם זה אומר משהו על היחסים בין הורים לבנים?
  • האם לדעתך מישהו כאן היה מספר על המקרה להוריו, אילו היה שותף?

 

קטעים ומאמרים

ראיון של אילנה דיין עם יעל גרימברג

ראיון ב"עובדה" על האונס בשמרת (סרטון)

שיחה:

  • איך התרשמתם?
  • מה הדבר שהרשים אתכם ביותר?
  • אותי: היחס של החברים בקיבוץ, ואחר כך בבית המשפט, שרצו להוריד את הנושא מסדר היום.
  • מה ההסבר לכך, לדעתכם?

התקופה הייתה שונה. השיר "כשאת אומרת לא" מבטא זאת היטב. וגם:

באותו זמן, הקיבוץ לא רצה "לכבס את הכביסה המלוכלכת" שלו בפומבי.

היום אנו יודעים שזו הייתה התייחסות מעוותת ונוראה.

  • מה קרה ליעל כתוצאה מהאונס?

הפגיעה בה הייתה קטלנית. היא לא התאוששה מכך, גם אחרי שנים.

הראיון של יעל עם יעל דיין

ראיון של יעל משמרת עם אילנה דיין

למעלה

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ