צרו קשר
ּ

הטרדה מינית ואונס

הטרדה מינית ואונס

 

הטרדה מינית

המטרה: להבהיר ולחדד התייחסות להטרדה מינית.

המסגרת: כיתה

הזמן: 45'.

 

 

השיעור:

כתיבת הכותרת על הלוח: "הטרדה מינית".

מה זה אומר לכם?

לשמוע ולברר כמה מהדעות, בלי להיכנס לעומקן.

  • לחלק את הדף עם היגדים לגבי הטרדה מינית.
  • כל אחד בוחר היגד, ומתייחס אליו.
  • במליאה, עוברים על ההיגדים לפי סדר, שומעים את ההערות של התלמידים, ודנים בכל היגד.

 

ההיגדים:

  • כל אמירה בעלת אופי מיני היא הטרדה מינית
  • אם הערה בעלת אופי מיני נאמרת כהתלוצצות, זו אינה הטרדה מינית.
  • מתבגרות סובלות יותר ממתבגרים מהטרדה מינית.
  • הטרדה מינית עלולה לגרום לפגיעה קשה.
  • לא הייתי מנפח את העניין ביחס להטרדה מינית. צריך להתעלם ממנה, והיא תיפסק.
  • "כוסית" היא מילה מעליבה ופוגעת.
  • אני שונא אנשים שלאמירות מיניות חמורות וגסות, מתייחסים בהומור ובסלחנות.
  • יש הבדל גדול בין הטרדה מינית מילולית לבין הטרדה מינית פיזית.

הערה: לגבי המילה "כוסית": זו מילה שהתקבלה על ידי רבים; אבל אין זה אומר שצריך לתת לה לגיטימציה. אני מציע לשאול את הבנות מה יחסן למילה הזאת, ולקיים על כך דיון. מניסיוני, בנות לא מעטות מסתייגות ממנה, אך אינן מעיזות לומר זאת בקול רם. הדיון הזה נותן אפשרות להסתייג, להשמיע קול שונה.

הערה נוספת: להיגד הראשון: "כל אמירה בעלת אופי מיני היא הטרדה מינית": לא, אין זה כך. אמירה כמו: "שני שדייך כשני עופרי צבייה, הרועים בשושנים" (שיר השירים) מתארת את היופי שבגוף האישה, ואיננה באה לפגוע או להנמיך.

 

אחרי הדיון על ההיגדים, אני מציע לקרוא את המאמר של קרול שקשפט: "חובה להילחם באלימות מילולית בכיתה ובבית הספר". נקודות חשובות שלא יובהרו בדיון, או שלא יושם אליהן מספיק לב, מבוררות כאן, ומודגשות היטב. לאחר הדיון, המאמר מקבל הקשבה טובה, ומחשבה.

 

 

המאבק באלימות מילולית בכיתה

מאת קרול שקשפט. ק. ע.

האלימות שקיימת הכי הרבה בבתי הספר היא אלימות מילולית (של דיבור). תלמידים משמיעים מילים של לעג כלפי תלמידים אחרים, כלפי מוצאם (הארץ שממנה באו), ה בביטויים מיניים, בעיקר מצד בנים, כלפי בנות. הם מכוונים כמעט כלפי כל הבנות, בלי שהן יכולות להתנגד לכך. לגלוג (לעג) מצד ילדים כלפי ילדים אחרים קיים בכמות גדולה בכל בתי הספר ובכל השכבות.

תלמידים מתייחסים להצקות מילוליות כחלק מהחיים בבית הספר. לרבים מהם ההצקות נאמרות בצורה "חברית." הם צוחקים על נקודות שונות באופי של חבריהם "סתאאם", "בצחוק", ובאותו הזמן הם צוחקים גם על אחרים שאין להם קשר איתם. בעוד הלגלוג בין חברים מקובל כמעשה חבר'מני (שמתאים לעשות), גם אם הוא פוגע, הלגלוג כלפי אחרים עלול לפגוע בצורה קשה.

אחת ההצקות הכי מקובלות היא כינוי בשמות לעג. כמעט כל התלמידים התנסו בביטויי לעג שנאמרו כלפיהם. עם זה, חלק מהילדים הוא מטרה ללעג יותר מאשר האחרים.

לנערות מציקים יותר מלנערים. ההצקות גם קשות להן יותר מאשר לבנים. הלעג כלפי נערות מכוון כלפי המראה שלהן, משקלן, לבושן, התפתחות גופנית מוקדמת, וכו'. הערות על רקע מיני, בעיקר כלפי נערות מפותחות מבחינה גופנית, הן האכזריות ביותר. במחקרים שונים מצאו שנערים, יותר מנערות, מציקים לאחרים. נערות מציקות מילולית (בדיבור) בעיקר על ידי רכילות מאחורי הגב, בעוד שנערים מתקיפים בצורה ישירה. ברוב המקרים בהם נערה תקפה נער, היה זה אחרי הצקות מצידו.

הלעג כלפי הבנים מופנה בעיקר לדרך ההתנהגות שלהם וחוסר ההתאמה שלהם ל"מודל הגברי". זה יכול להתבטא בחוסר יכולת בספורט, במראה שלהם, בהתנהגות עדינה, בחוסר רצון לעשן, בחוסר רצון לשתות, או בחוסר רצון לעשות שטויות. אחת הפגיעות הקשות ביותר בנערים היא כשאומרים שהם נשיים או הומוסקסואלים, או שהם לא גבריים וחסר להם מאצ'ו. לכן, יש להם צורך לספר סיפורי מעשיות על התנהגות גברית עם נערות. החשש שיחשבו שהם הומואים הוא מרכיב חשוב בפחדים של נערים בגיל ההתבגרות ומרכיב חשוב בהתנהגותם הכללית, ובהתנהגותם כלפי בנות.

מה ההשפעה שיש ללעג או לכינויי לעג?

גם בנים וגם בנות אמרו שכינויי לעג גרמו להם לתחושה רעה, לעצב, לפגיעה בהערכה העצמית שלהם, ולהרגשה של חוסר אונים.

תגובות בני הנוער לכינויי לעג הן כאלה: התעלמות (להתנהג כאילו לא אמרו לי כלום); לנסות להבין למה קראו לי כך; מאבק במי שלועג; שינוי בהתנהגות, או הצטרפות לקבוצת הלועגים כדי להגן על עצמם.

 

אין אל מי לפנות במקרה של הצקה מילולית

התלמידים מרגישים שאין להם אל מי לפנות. הם אינם מרגישים בטוחים לספר לאחרים, ובעיקר לא להורים או למורים. הם מרגישים לא נוח עם כינויי הלעג, ובמידה מסוימת מאשימים את עצמם שהם גרמו לכך שיכנו אותם בכינויי לעג.

התלמידים לא רוצים לספר למורים על פגיעות מילוליות מפני שהחבר'ה יראו בזה מעשה שאסור לעשותו. תלמידים המספרים למורים נפגעים פעמיים: פעם אחת פגיעה בגלל כינויי לעג ופעם שניה בגלל שהם "מלשינים". הם גם הופכים מטרה ללעג, וגם למאוימים (כאלה שמאיימים עליהם).

רק שישה אחוזים מהתלמידים סיפרו למבוגרים על פגיעה מילולית בהם. היתר- או שלא סיפרו לאף אחד, או- רק לחבר או חברה. רוב התלמידים מרגישים שלמורים לא איכפת ממקרים של לגלוג מילולי, ויש גם שאמרו שהמורים שמעו את כינויי הלעג אבל לא עשו כלום להפסיק את ההתעללות. רבים אמרו שאין למורים זמן לזה. אחרים אמרו שהמורים לא יכולים לעשות הרבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

אונס והשלכותיו

חלוקת דפי השיר "כשאת אומרת לא" בין התלמידים.

קריאת השיר ללא הבית האחרון.

  • מה אומר השיר?
  • שכשהבת אומרת "לא", אי אפשר לדעת למה היא מתכוונת; ואולי גם היא לא יודעת.
  • על מה היא אומרת "לא"?
  • על הצעת חברות, או על רצון של הבן להתקרב אליה.
  • זה נכון? יש בנות כאלה?
  • לפי השיר, מה הבן צריך לעשות עם התשובה הזאת?

-מה שהוא רוצה. להמשיך, או להפסיק.

* אבל אז בא הבית האחרון. ומה הוא אומר?-קריאה. (הבית הזה מובא בהמשך).

הוא אומר שה"לא" הוא "לא", ולזה היא מתכוונת. ואי- אפשר לפרש זאת אחרת. איך אפשר להסביר את התפנית הזאת?

בשיר הזה דנו במשפט האונס מפורסם, שקרה בקיבוץ שמרת. ומכיוון שהשיר מאפשר לבן להחליט מה פירוש "לא", הוא עלול לתת היתר לאונס. לכן הוסיף המשורר, דן אלמגור, את הבית האחרון- כדי שאיש לא יוכל לומר שה"לא" הוא בעצם "כן".

 

האונס הקבוצתי בשמרת

המטרה: לקבוע גבולות; קווים אדומים שאין לעברם.

  • קריאה וסיפור בעל פה על מה שקרה בשמרת .
  • צפייה בראיון של אילנה דיין עם יעל משמרת.

 

תיאור האונס בשמרת, והמשפט

האונס בשמרת קרה בשנת 1988. הנערה שנאנסה, יעל, היתה בת קיבוץ בת 14. הנערים שעשו זאת היו בני 16 וחצי עד 17 וחצי. נער אחד אמר ליעל שהוא ישמור עליה מהאחרים, ואחרי ששכב איתה אמר לאחרים ש"יש אחת שמזדיינת". אחד הנערים הזמין אותה לנסוע איתו בשדות, ושם הזמין שני נערים אחרים לשכב איתה. היו מקרים שבהם אנסו אותה כמה נערים באותו הזמן.

מעשי האונס נעשו בחדרה של יעל, במפעל הקיבוץ, בחוף הים, ועוד. יחסי המין היו ביוזמת הנערים, ונעשו תחת איומים, לדברי יעל. הנערים, לעומת זאת, הכחישו, וטענו שזה היה בהסכמה.

יעל סיפרה לאחות הקיבוץ על המעשים, ואמרה שאינה רוצה בהם; אך האחות, למרות שטיפלה בה, לא סיפרה על המקרה לחברים אחרים. יעל פחדה לפרסם את המעשים, כי חששה מפני בני הקיבוץ.

המעשים נמשכו חמישה ימים. יעל, בעצתה של אימה, הגישה תלונה במשטרה. אחרי שנתיים, הוגש כתב אישום באונס נגד שמונה נערים. במשפט, הם זוכו ע"י השופט, בגלל הספק. הוא קבע שסיפורה של יעל אינו אמין, ושיש סתירות בעדותה. כמו כן הוא קבע שיעל לא סירבה בהחלטיות לקיים יחסי מין, ולכן לא היה כאן אונס. גם העובדה שהיא לא הגישה תלונה מייד דיברה נגדה, לדעת בית המשפט. גם לאמירתה ששתקה כי חששה מפרסום ופגיעה בשמה הטוב לא האמין השופט.

פסק הדין חולל סערה וביקורת חריפה בציבור. פרקליטות המדינה ערערה בבית המשפט העליון על זיכוי ארבעה מהנערים. בית המשפט קיבל את הערעור והרשיע את ארבעתם.

בפסק הדין נאמר שלפני מגע מיני, על הגבר לקבל הסכמה ברורה מהאישה. אם לא, זהו אונס. הנשיא שמגר כתב:

"גופה של אישה הוא שלה, ואין היא הופכת חופשית לכל בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או עם אחר…זכותה היא לבחור לעצמה בן זוג ולהחליט בעצמה למה היא מסכימה, ולמה- לא."

השופט חשין ציטט את שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת לא", וביקר קשה את המסר שהוא מעביר. "לא" הוא לעולם לא, ואין "לא" שהוא כן.

בעקבות פסק הדין הוסיף אלמגור לשיר את הבית האחרון שלו:

 

כשהיא אומרת "לא" לזה היא מתכוונת,
לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא".
לכן ה"לא" שלה סופי, מוחלט,
רק היא קובעת, לא שום בית משפט,
אז תהיה לי תרנגול
ואל תהיה חכם גדול.
היא לא רומזת "כן", או "אולי" או "בוא",
כשהיא אומרת "לא", היא מתכוונת "לא!"

 

השופט הוסיף: "הנערה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירוב, כי היא בפחד ובהלם. האם זה נותן לגיטימציה לנהוג בה כפרוצה?"

על הנערים נגזרו תקופות מאסר של 12 עד 15 חודשים.

 

בפסק הדין נכתב: "חבורת נערים בני כ-17, ניצבו מול נערה בודדת בת 14,5 בלבד, והם מתעללים בה, מכים אותה ונוהגים בה כבבובת מין חסרת כל צלם אנוש."

לאחר סיום הפרשה, עזבו הוריה והיא מרצונם את הקיבוץ. בני הקיבוץ המעורבים בפרשה הורחקו מן הקיבוץ לתקופה מסויימת בהחלטת חברי הקיבוץ, ואחד מהם הורחק לתמיד.

בשנת 2007 חלה הידרדרות במצבה של יעל, ובנותיה נמסרו למשפחות אומנה. היא עצמה שהתה מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי, וכתבה מכתב התאבדות, אך לא התאבדה. בנותיה נמסרו למשפחות אומנה.

 

 

  • חלוקת דפים עם אמירות ושאלות. כל אחד מתייחס לאמירה או לשאלה אחת.
  • האמירות:
  • זה היה מעשה מכוער ושפל.
  • מדוע אף אחד מהנערים לא אמר להם: "עיצרו!" ?
  • כיצד היית מגדיר את היחס לנערה?
  • האם זה היה יכול לקרות גם כאן? אצלכם?
  • אילו היו מזמינים אותך להשתתף- מה היתה תגובתך?
  • כיצד, לדעתך, אפשר להסביר את התנהגות הנערים? מה היה הפגם שאיפשר להם לעשות מעשה כזה?

-לא הייתה להם תפיסה ברורה, מוצקה, של מה מותר ומה אסור. אף אחד מהם לא קם ואמר: דברים כאלה לא עושים. זה לא אנושי. מבוגר לא היה בשטח; ולהוריהם הם לא סיפרו. הקוו האדום, שמבדיל בין מותר לאסור, לא היה אצלם. האם יכול להיות שאצל רבים מאיתנו אבד או היטשטש הקוו הזה, המבדיל בין אדם לחיה?

  • הנערה: מדוע היא שיתפה פעולה? האם היא נהגה כמו הנערה בשיר ( כשאת אומרת לא)?
  • מה מקרה כזה עושה לנערים?
  • מה זה עשה לנערה?
  • אנשים במצבים מסויימים עלולים להפוך לחיות.

כלומר: שבכל אחד מאיתנו ישנה חיה, שרק מחכה להזדמנות?

  • תוך כדי הדיון, כדאי לקרוא את הקטע על ההורים של נערים במשפט אונס אחר- בתל אביב( ההורים לא ידעו דבר).
  • האם זה אומר משהו על היחסים בין הורים לבנים?
  • האם לדעתך מישהו כאן היה מספר על המקרה להוריו, אילו היה שותף?

 

קטעים ומאמרים

ראיון של אילנה דיין עם יעל גרימברג

ראיון ב"עובדה" על האונס בשמרת (סרטון)

 

שיחה:

  • איך התרשמתם?
  • מה הדבר שהרשים אתכם ביותר?
  • אותי: היחס של החברים בקיבוץ, ואחר כך בבית המשפט, שרצו להוריד את הנושא מסדר היום.
  • מה ההסבר לכך, לדעתכם?

התקופה הייתה שונה. השיר "כשאת אומרת לא" מבטא זאת היטב. וגם:

באותו זמן, הקיבוץ לא רצה "לכבס את הכביסה המלוכלכת" שלו בפומבי.

היום אנו יודעים שזו הייתה התייחסות מעוותת ונוראה.

  • מה קרה ליעל כתוצאה מהאונס?

הפגיעה בה הייתה קטלנית. היא לא התאוששה מכך, גם אחרי שנים.

 

 

  • האם משהו השתנה בתפיסת האנשים לגבי השאלה מהו אונס, ומהי פגיעה או הטרדה מינית?

-כן, הרבה,בעיקר בשנים האחרונות. בארצות הברית קמה תנועה של אלפי נשים- "me too"- שהעזו לספר בפומבי על פגיעות מיניות שעברו; והתנועה התפשטה למקומות שונים בעולם. התברר מעדויותיהן שעיתונאים ידועים, שחקני מפורסמים ובעלי חברות, היו פוגעים בנשים כעניין של שיגרה. הם כמובן הכחישו, אך כאשר הצטברו העדויות, והתבררה האמת, הם נאלצו להתפטר, או פוטרו, ממשרותיהם. בארץ, למשל, התפטרו מעבודתם שני עתונאים מאוד ידועים ומשפיעים:דן מרגלית וארי שביט, אחרי שנחשפו מעשיהם.

* אחת הטענות המופנות נגד הנשים המתלוננות היא: "למה נזכרתן רק עכשיו, אחרי 20 או 30 שנה? למה לא התלוננתן מייד?"

מדוע, באמת , הן נזכרו רק עכשיו?

  • דיון.

הקושי לדבר על כך היה- ונשאר- גדול מאוד.

 

 

 

 

 

*הסיפור של me too.

מתוך הויקיפדיה:

עצומה ב"לה מונד"[עריכת קוד מקור|עריכה]

בעצומהשהתפרסמה בעיתוןהצרפתי"לה מונד", חתמו מאהשחקניות, יוצרות ואקדמאיות צרפתיות על הטענה כי "ציד המכשפות" שבא בעקבות פרשות התקיפה וההטרדה המינית בהוליווד מאיים על החופש המיני. נאמר בעצומה, בין היתר, כי "החופש לפתות ולהציק הוא חיוני", כדי לשמור על החופש המיני.[12]

הנשים החתומות על העצומה קובעות שגברים צריכים להיות חופשיים להתחיל עם נשים: "אונס הואפשע, אבל ניסיוןחיזור, גם אם הוא עיקש או לא מוצלח, אינו כזה. היצר המיני הוא מטבעו פרוע ואגרסיבי, אבל אנחנו מספיק חדות הבחנה כדי לא לבלבל בין ניסיון להתחיל עם מישהי לבין תקיפה מינית".

 

ביקורת ותמיכה[עריכת קוד מקור|עריכה]

חבר הכנסתבצלאל סמוטריץ'תקף את הקמפיין: "צריך לומר את האמת – קמפיין #MeToo הוא שקרי, מגמתי ומסוכן, שנועד להציג את כל הגברים כמטרידים ואנסים ואת כל הנשים כקרבנות, לסכסך בין המינים (פמיניזם רדיקלי) ולפרק את המשפחה והזוגיות."[18]

מאידך,שר החינוךנפתלי בנטהביע בו תמיכה: "קמפיין חשוב, בזכותו מטריד פוטנציאלי יחשוש להטריד."[34]

 

 

  • מה דעתכם על שתי הדעות הנוגדות האלה? מי צודק?
  • דיון במרכז המעגל בין ארבעה, שניים מכל צד.

כיסא ריק למי שרוצה להשמיע דעה מבחוץ.

*חזרת הארבעה למעגל, ופתיחת הדיון לכולם.

 

 

 

 

 

למעלה

השאר פרטים ונחזור אליך בהקדם

ּ